חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק 4 – אלו הם חיי – עבר והווה


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >>  פרק 4 – אלו הם חיי – עבר והווה
 
 
 
ביניים: אני מחפש את אימי
 
את חיפושי אחר אימי היקרה, חוה אטקין, התחלתי ביולי 1944 (למעשה, שאפתי לראות אותה מאז שנמלטתי מהגטו). מלחמת העולם השניה עדיין המשיכה להשתולל בחזיתות שונות אבל עבורנו הפרטיזנים ברוסיה תם המאבק. סוף סוף היינו יכולים לצאת מהיערות. האיום הנאצי הוסר. יכולנו עתה לנסוע בחופשיות ברכבות ומשאיות, מבלי לחשוש שחייל גרמני שהסתנן ליער יפתח עלינו באש אוטומטית. זאת, למרות שידענו מאז ומתמיד לארגן את חיינו היטב, ולשרוד. החלטתי לחפש את אימי והאמנתי שאמצא אותה.
 
תמה לה תקופת הפחד. שוב לא היינו צריכים לנדוד מדי פעם 15 או 20 קילומטרים, להחליף את מיקום המחנה שלנו. לא היה עלינו לחפור בונקרים חדשים באדמה (זמליאנקות), להתקין שוב ושוב את דרגשי העץ, למלא מזרונים ממוך ועשב יער, להכין מחדש את סדרי השמירה. עתה יכולים היינו להתרווח, להרפות מהעירנות. היתה זו חווייה חדשה. השינוי, שהיה חיובי ומשמח, לא היה תמיד קל. החיים ביר היו בטוחים וארגנו אותם כך שנוכל ללחום היטב ולשרוד.
 
מפלתם של הגרמנים לא באה עלינו במפתיע. היו אלו יחידות הסיור שלנו שידעו לדווח על נסיגה של הגרמנים. הסיירים שלנו (רזבדיצ'קים), ואולי לא הרחבתי ולא הדגשתי את חשיבותם, היו אנשים ללא חת כוח לוחם משמעותי ביותר. בחורף היו לובשים מדים לבנים, לשם הסוואה, ובקייץ בגדים בגווני חום ירקרק כצבעי היער שבו התחבאנו.
 
אותם סיירים ידעו בדיוק רב מתי עוברים גדודי צבא מחוץ ליער, מתי תחצה רכבת עם חיילים גרמנים את אזורנו (וניתן למקשה). הם גם ידעו את לוחות הזמנים של הפטרולים הממונעים, מלווים באופנועי סירה שעליהם חיילים עם קסדות מאיימות ומעילי עור ארוכים ושחורים (אגב, חיילים גרמנים רבים נהרגו, או נפלו בשבי). הם ידעו הכל וידעו לספר כי בקרוב יעזוב הצבא הגרמני השנוא את גבולה של מדינתנו האהובה ביילורוסיה שבברית המועצות. החייל הרוסי והפרטיזן היו לוחמים אמיצים בעלי יכולת רבה.
 
כותרת ביניים: הצבא הגרמני קורס ונמלט!
 
והיו מקורות נוספים של מידע. כבר ציינתי כאן כי הצבא הסובייטי הצניח לשטחנו לא רק אספקה חיונית ובה מזון בסיסי, וכלי נשק. יחד עימם הגיעו ליחידה שלנו מפקדים כמו רומנוב, דורמינייב ונגמאייב. המפקדים – ממקימי הבריגדה - היו מצויידים במכשירי קשר משוכללים יחסית, ועמדו במגעים מתמידים עם מפקדת הבריגדה "רוקוסובסקי" שעליה נמנו שלושה ארבעה גדודים.
 
הידיעות היו עקביות ורצופות, וגרמו לשמחה רבה באותו אביב של שנת 1944. "אנחנו מנצחים את הנאצים בכל הקרבות", אמרו השדרים, "הצבא הגרמני נסוג לאט לאט, ואנחנו אחריו".
 
"נתראה כולנו בברלין" הלהיב שדר אחר. שמחתי יחד עימם. למרות היותי נער צעיר, חשתי שאני לוחם שווה ערך לחיילים הרוסיים, שהפגינו מעשי גבורה רבים.
 
האופטימיות של אותם שדרים חלחלה גם לשורות הלוחמים שלנו ונסכה אומץ, נתנה כוח להמשיך הלאה, אל סופה של אותה תקופה. את השדרים מהמפקדות הסובייטיות אישרו הידיעות מעיתוני "פרבדה" (אמת).
 
נכון, העיתון היה מפלגתי, בלתי אמין לפעמים, אבל מי שידע לסנן את האמת מבין השורות רוויות התעמולה הבין כי הפעם, אומר העיתון את האמת. אנחנו מנצחים, ובקרוב נוכל כולנו לחזור בריאים ושלמים הביתה. אני עצמי קיוויתי שנפגוש לא רק את אמא, אלא נוכל גם לשוב לביתנו. עניין אותי לדעת האם הבית קיים, ואם מישהו מבני המשפחה נותר בחיים.
 
כותרת ביניים: אדמה חרוכה
 
שנים אחר כך, כשאני מדבר עם אנשים, וקורא ספרי היסטוריה, תהיתי מה גרם לצבא הגרמני האדיר לתבוסה מוחצת כל כך. איך ייתכן שמה שהחל כבליץ-קריג (מלחמת בזק) שסחף להרס וחורבן את כל אירופה, וגם למותם של מיליוני אנשים ושישה מיליון יהודים איבד לבסוף את תנופתו? מדוע הצבא האדום הרס את כל המערך המלחמתי הגרמני?
 
המסקנה שלי, ולא רק שלי, שהגרמנים עשו מספר טעויות פשוטות. ראשית, הם לא פעלו ממניעים צבאיים טהורים אלא מטעמים של אגו, מדחפים לא שפויים וכל מטרתם - להרוג, להשמיד, לכבוש שטחים נרחבים מהעולם. לו היו חושבים פעמיים, היו נמנעים מאותן טעויות בסיסיות. המנהיג המטורף שלהם הביא עליהם אסון, וטוב שכך.
 
כמו למשל כניסתם של הגרמנים עמוק לרוסיה, מבלי להתחשב בחורף האכזר העומד מאחורי הפתח. הגרמנים לא היו מוכנים לקראת הקור הנורא, שאת עוצמתו לא היו יכולים לשער ביוני שנת 1941. הבגדים שלהם היו דקים מדי לחורף הקשה, הרובים והנשק הרב שברשותם התקלקלו ללא הרף בגלל תנאי השטח הקשים והלכלוך. ליוו אותם תקלות מכניות בלתי פוסקות ובוץ שהקשהעל תנועתם.
 
תקלות מכניות בלתי פוסקות אירעו גם לחוד המחץ של הצבא הטנקים הגרמנים המהירים, שהכריעו קרבות רבים, אך התקשו עתה לחצות בוץ, נהרות ואגמים. אותם טנקים שבקו חיים וננטשו לבסוף בשדה הקרב. אין ספק: המנהיג הנאצי המטורף שלהם הביא עליהם את סופם, במפלה סופית, קשה ומוחצת.
 
מנגד, החזיק הצבא הרוסי מעמד, למרות נחיתותו. מעבר לכך שחיילינו הכירו היטב את השטח, וקיבלו גיבוי מהאוכלוסיה המקומית, היו הלוחמים הרוסיים קשוחים יותר. הם יכלו לישון על גבי אדמה, להסתפק במעט מזון, לשרוד בתנאים קשים. לא כך החייל הגרמני, שהיה אולי לוחם טוב אבל התקשה להסתגל לתנאים הפיזיים הקשים של צפון אירופה.
 
אמת, הם שרדו בצורה זו או אחרת את חורף שנת 1942, אבל למיטב ידיעתי, הכוחות שלהם הלכו ונחלשו. לו היו מסיקים מסקנות, היו מבינים ויודעים שהחיילים לא יוכלו לעבור חורף נוסף. לו היו חושבים בהיגיון, היו מסיגים קמעא את צבאותיהם כדי להערך נכונה לבאות. ברוב טיפשותם, סמכו על הציוד הצבאי הרב שברשותם, ועל הטנקים והתותחים אך הם נכשלו בכל החזיתות.
 
אבל הגרמנים לא עשו זאת, ועתה גם לא יכלו להסתמך על אספקה מקומית של מזון ודלק. הם אמנם העמיקו בבליץ קריג אלפי קילומטרים לתוך רוסיה, אבל החדירה העמוקה היתה בעוכריהם. כי אם סמכו הגנרלים שלהם על תצרוכת מזון מהכפרים, הרי שהתבדו. מה שנודע כמדיניות "האדמה החרוכה" עשתה את שלה. הרוסים, בנסיגתם, שרפו הכל ולא הותירו להם שום מקורות מזון, דלק, בגדים או כל משאב אחר. היה ברור שמפקדי הצבא האדום תכננו הכל בתבונה.
 
קווי האספקה הארוכים של הגרמניםה החלו להתמוטט, ואם ניקח בחשבון את החזית השניה שנפתחה ביוני שנת 1944 בנורמנדי שבצרפת, נקל להבין מדוע החל צבא היטלר לקרוס, נסוג במהירות לכיוונה של גרמניה.
 
עתה היתה זו שעתו הגדולה של הצבא האדום ולוחמיו עזי הנפש. זה לא הסתפק ברדיפה אחרי הגדודים הגרמניים. הוא טמן להם מארבים, ירה בהם מכל עבר, והפעיל מוקשים סמויים שהתפוצצו ללא אזהרה. אני עצמי זוכר שפעם אחת, כשהגענו לכפר מסויים ומצאנו בו מזווה מפתה של בשר באחד הבתים, הוזהרנו שאל לנו לגעת בו. יכול להיות שהבשר ממולכד, מחכה לגרמנים, אמר לנו המפקד (מראש מוקשו צירי מעבר רבים, דבר שגרם אבידות רבות לגרמנים).
 
כותרת ביניים: אז היכן אמא?
 
המלחמה שלנו הסתיימה, אך בלבי היה רצון אחד בלבד: למצא את אימי היקרה והאהובה. המכתב שלה אלי היה עדיין נתון בכיסי, אות חיים ממנה. ובאמת, לא היה לי שום ספק. ידעתי בוודאות שאמא שלי בחיים, והיא מחכה לילד שלה באחת העיירות, באחד הכפרים. במשך כל המלחמה התגעגעתי אליה ואל בני משפחתי, ועכשיו החלטתי ללכת ולמוצאם.
 
עתה, משהוסר הפחד, משיכולנו להתרווח, היה זה אך טבעי שכל אחד מאיתנו ישוב להרהר ביתר שאת בבני משפחתו וחבריו שנותרו מאחור. עכשיו חשבתי לא רק על אמא. קיוויתי בסתר ליבי שאולי אחי חיים שבתאי, דודתי לאה, וחלק מבני משפחתי נותרו עדיין בחיים, מצפים לשובי.
 
אם הייתי מציאותי יותר אז, יכול הייתי לנחש כי כולם כנראה הושמדו. הלא ראיתי את הגטו נשרף עד ליסוד, שמעתי את שריקות הכדורים המפילים את הנמלטים בשדות לעבר היער. אבל באותו חודש אוגוסט של שנת 1943 לא רציתי להיות מציאותי. ילד בן 11 רוצה לחלום, לקוות, לייחל לשובם של יקיריו ואימו וזה בדיוק מה שעשיתי באותם ימים בומיוחד לאימי היקרה חוה והקרובים.
 
וכיוון שהייתי תמיד טיפוס אקטיבי ויוזם, החלטתי להקדיש מעתה את זמני לחיפושים אחרי אמא שלי. באותם ימים החלו הפרטיזנים ביערות להתארגן. הם ארזו את כל חפציהם, העמיסו אותם על גבי עגלות רתומות לסוסים והחלו לנוע לכיוונה של עיירה בשם ויליקה, המצויה גם היא בתחומי רוסיה הלבנה (בקרבת דוקשיץ, גלובוקי, ועיירת מולדתי קרולבשצ'יזנה).
 
עדיין לא נפרדנו זה מזה. הכל התנהל, למזלי הרב, בצורה הדרגתית (יש לזכור כי באותם חודשים לא היה לי, כילד קטן, חבר או בן משפחה בעולם. קולקה, ובריגדת הפרטיזנים על שם רוקוסובסקי, היו אותה עת משפחתי היחידה). מהצבא התקבלה פקודה כי על הפרטיזנים לחנות בויליקה ולחכות לבאות. היום אני מבין כי הצבא הסובייטי רצה להבטיח כי הגרמנים, אולי במתקפת ייאוש אחרונה, לא ינסו לפרוץ את החזית במקום זה או אחר תוך נצול התרופפות עירנותו של האויב (למרות מפלותיו הרבות).
 
כותרת ביניים: אני יוצא למסע, לחפש את אמא
 
השהות בויליקה היתה נעימה. מעבר למסדרים יומיים ספורים, ושמירות על המחנה שלנו, לא עשינו כמעט דבר. את רוב היום העברנו בטיולים קצרים באזור, ובאכילה. לזאת דאגו תושבי המקום אסירי התודה, שלא פסקו להביא לנו פירות, ירקות, לחם, ביצים טריות ואפילו בשר. הייתימאושר שאכן הסתיימה המלחמה ואמא תבא אלי.
 
כיוון שנמניתי על כוחות הפרטיזנים של בריגדת "רוקוסובסקי" הייתי אף אני במחנה, אבל תוך זמן קצר פקעה סבלנותי. אם אמא עדיין בחיים, אמרתי לעצמי, היא מחכה לי ועלי לצאת מייד כדי לחפשה ולמצא אותה.
 
אבל ראשית, כחייל, היה עלי לקבל לשם כך את רשותו של מפקדי. פניתי לסגן אלוף רומנוב, מפקד הגדוד שלי. רומנוב האזין ברצינות לדבריי, וענה: "בין אם תמצא את אמא שלך, ובין אם לא, אני רוצה שתבטיח לי אחרי שתסיים את חובותיך המשפחתיות, עליך לחזור לכאן, לויליקה, אל הבסיס שלנו". לא הססתי ונעניתי לבקשתו. הרגשתי שגם אמא רוצה למצא את בנה שניצל מהגטו. התחבורה עדיין לא היתה סדירה ורק רכבות יחידות נסעו באזור, ללא לוח זמנים. 
 
דווקא המשפט הלכאורה קשוח שלו, הפקודה, נתנה לי תחושה נעימה. ידעתי שאני שייך לגוף מסויים בעולם הזה של מלחמות גדולות ואכזריות, עקובות מדם. סגן אלוף רומנוב העניק לי תחושה טובה של שייכות, של אכפתיות. ידעתי שגם אם אקלע למצבים קשים, לצרות, לבעיות, תמיד אוכל לחזור אל מקומי הבטוח בקרב הפרטיזנים. הבטחתי לו כי שוב אשוב. הייתי קוש אליהם מאוד.
 
עתה, החלטתי לנסוע לגלובוקי, המרוחקת מאיתנו כ 80 קילומטרים. הרכבות עדיין לא חזרו למהלכן הסדיר, ואני עליתי בתחנה על הרכבת בויליקה שהיתה כך האמנתי בכל ליבי אמורה להביא אותי אל אמי האצילה המחכה לי.
 
היתה לי רק בעיה אחת. לא היה בכיסי אפילו רובל אחד. ניסיתי להצניע את עצמי על ספסל עץ באחד הקרונות. הרכבת שרקה, החלה לנוע, ואני חיכיתי לבאות. אז, ידעתי בוודאות שאני עומד לפגוש את אמא שלי, אותה לא ראיתי מזה שנה וחצי, מאז סתיו שנת 1943.
 
אבל לפני כן היה עלי לפגוש אדם אחר. הכרטיסן. הוא הלך והתקרב ואני הבטתי בחשש במספריים הקטנים שבהן הוא ניקב בהחלטיות את כרטיסי הנסיעה. שאלתי את עצמי מה יקרה כשיגיע אלי, והחלטתי בו במקום כי בכל מקרה, לא ארד מהרכבת ואומר לו כי אני מחפש את אימי.
 
לבסוף הוא הגיע אלי. "כרטיס בבקשה", פקד עלי. הבטתי בו במבט חסר ישע. החלטתי לומר את האמת. "אדוני, אין לי כסף, ולכן גם אין לי כרטיס, אבל אני מוכרח להגיע לגלובוקי כדי לראות את אמא שלי". הכרטיסן הביט בי, חשב לרגע, ואחר כך חייך. "טוב ילד קטן", ענה, אומד את קומתי הנמוכה, מעריך לא נכון את גילי האמיתי. "אתה יכול לנסוע ללא כרטיס" (הכרטיסן חשב שאני בן שמונה, למרות שהייתי בן 11.5, עם ניסיון חיים של אדם מבוגר).
 
נשמתי לרווחה. גם ככה היה המסע לגלובוקי לא קל. נסיעה ברכבת, לבד, ללא אדם מבוגר, היתה יכולה להתגלות כעניין מסוכן. כנופיות של עבריינים חסרי כל נהגו להיטפל לנוסעים, לשדוד מהם את כל רכושם. במו עיני ראיתי חוליגן כזה תופס מזוודה לא שלו. אחרי כמה דקות השליך אותה מהרכבת, שם המתין לו ליד המסילה חברו שקלט את הרכוש הגנוב. הייתי המום ונפחד ממה שראיתי זה עתה. רציתי רק להגיע לאימי.
 
התחושה היתה מפחידה, אבל משחשבתי בהגיון, הגעתי למסקנה:   לי לא צפוי כל רע. לא היה בידי אפילו תרמיל צד קטן, כך שלא ניתן היה לגנוב ממני דבר. לעוני היה חיסרון, אבל מתברר שהיה לו גם יתרון לא מבוטל. להיותך ילד היה יתרון נוסף. ילדים, יתומים, קיבלו בדרך כלל עזרה בכל מקום אליו הגיעו. הייתי זהיר. החלטתי שאם אותקף אצעק לעזרה ואתגונן.
 
כותרת ביניים: האכזבה
 
הנסיעה האיטית ארכה שעות. הרכבת עצרה בכל תחנה, ודומה שלא מיהרה כלל לפגישה שלי עם אימי. אבל לבסוף הגענו. אחרי ששאלתי אנשים בעיר היכן גרים יהודים, הגעתי ברגל אל ביתו של אחד מהם. "אמא שלך היא חוה אטקין", הרהר בקול, בעוד ליבי פועם בהתרגשות, "כן, נדמה לי שהיא חיה. לך ליהודים בבית הכנסת, שמעתי שקרובי המשפחה שלך עדיין בחיים, ואולי גם היא ביניהם".
 
הגעתי בריצה מהירה לבית הכנסת. ידעתי שמיד יסתיים המסע שלי, שתוך דקות אני עתיד לפגוש את אמא. אבל גם כאן נכונה לי אכזבה מרה.
 
"איננו יודעים דבר על חוה אטקין", אמרו, "אבל ידוע לנו שקרוביך, הדוד ובני משפחת חודוש, מצויים בעייירה קורייניץ, לא רחוק משם, אולי שעתיים של נסיעה ברכבת. מישהו בוודאי תמצא שם מכל בני משפחחתך". לא התעכבתי, למרות עייפותי הרבה, ומיהרתי לעלות על הרכבת לקורייניץ.
 
כותרת ביניים: "אתה בנה של חוה אטקין?"
 
במהלך נסיעתי לקורייניץ ניגש אלי חייל רוסי שלא ראיתי מעולם. יכול להיות שהבחין בי, והבין שאין בידי אוכל ואני רעב. מהתרמיל שלו הוציא כריכים, בשר, ונתן לי. אבל ההפתעה האמיתית עדיין חיכתה לי. "אמור", פנה אלי שוב, "אתה לא הבן של חוה אטקין?" הייתי המום. כיצד יכול היה לדעת ואיך זיהה אותי? האם ייתכן שהכיר את אמי וזיהה אותי לפי התיאור שנתנה לו? ואולי בלבל ביני ובין אחי התאום?
 
מאוחר יותר התברר שכן. הוא לחם יחד עם אמא בפרטיזנים. אמא, מתברר, לא פסקה מלדבר על שני תאומיה אדומי השיער סימן בולט שניתן בקלות להבחין בו. הוא גם ידע כי אחד הילדים נמלט מהגיטו, לכיוון היערות.
 
התרגשתי ורעדתי בצורה קשה לתאר. "אתה הכרת אותה", שאלתי בקול רועד. "כן ילד", הוא ענה, "אמא שלך היתה לוחמת מצטיינת, היתה אשה נהדרת". אני סרבתי לעכל שהלוחם מדבר על אמא שלי בלשון עבר. "איפה היא?", התחלתי לצעוק בהתרגשות ורעד באמצע הקרון, "אם אתה יודע היכן היא, בא ניסע ביחד לחפש אותה!" דיברתי אליו ברעד והתרגשות, וציפיה לבאות. רציתי את אמא.
 
החייל הביט בי ושתק. כנראה שלא מצא אומץ בליבו כדי לבשר לי, כאן, במהלך חיפושי, את הבשורה המרה. בהמשך נפרד ממני וירד מהרכבת, שומר בליבו את הסוד. אני נשארתי שם. עצוב מאוד. הלא כל כך רציתי את אמא שלי. היא מאוד חסרה לי אז, חשתי שבלעדיה לא אוכל להמשיך הלאה, לא אוכל לחיות יותר. היא כה חסרה לי במלחמה, חסרה לי בגטו, בפציעה, ביער. היא היה הדבר היחיד שבעצם נותר לי אחרי אבא. קראתי בצעקה לחייל – איפה אמא? הוא נופף לשלום והלך.
 
כותרת ביניים: פגישה מחודשת עם בני משפחה
 
בקורייניץ היה לי יותר מזל. יהודי שאיתרתי ידע לספר לי שיש לי קרובי משפחה בעיר: דודי תנא חודוש, ובניו. תנא היה גיסו של אבא, מנחם מנדל, ובעלה של אחותו גיטל. כמעט מיותר להגיד: תנא היה מופתע מאוד כשראה אותי בפתח ביתו. כנראה שלא חשב שמישהו מבני המשפחה שלו נותר בחיים אחרי השואה. אני לא ידעתי דבר על תנא לפני פגישתנו
 
הוא קיבל אותי בחום, האזין לסיפורי המרגש, ואחרי ששמע שאני מחפש את אמא הציע שאשאר בביתו כמה ימים. "מה יש לך למהר, ילד?", אמר. "תהיה פה, תתקלח, תאכל טוב, נכבס את הבגדים שלך. אחר כך תאסוף כוחות, ויהיה לך כוח להמשיך בחיפושים".
 
אבל לי לא היתה סבלנות. אמא הרי חיכתה לי. היום אני מבין שהייתי נואש, שפעלתי בחוסר הגיון של ילד המחפש את אימו האובדת. וכך, נפרדתי לשלום מהדוד תנא וחזרתי ברכבת לגלובוקי. אולי חזרה לשם אמא בנתיים? אבל היא לא חזרה, ואני התמלאתי עצב עמוק עוד יותר. כל רצוני היה למצא אותה.
 
אבל לא איבדתי תקווה. כמו תמיד, גם בגיל צעיר מאוד, תמיד מצאתי מוצא. גם הפעם, סרבתי לוותר. אימצתי את מוחי, נעזרתי בזכרוני הטוב, ולפתע נזכרתי כי בכפר מסויים השאירה אמא חלק מרכושה. החלטתי להגיע אל אותו מקום, אולי שם ידעו דבר מה, אולי אוכל להסתייע ברכוש בצורה כלשהי. עדיין לא ידעתי כמה רכוש נותר, והיכן הוא מוסתר.
 
כותרת ביניים: טרמפ, לצידו של נהג הקטר
 
ושוב, פניתי לרכבת וכיוון שלא היה בידי כרטיס החלטתי הפעם באומץ רב - לפנות לנהג הקטר ולספר לו את האמת. "ראה", אמרתי לו אחרי שטיפסתי לקטר הברזל הענק, "אני מחפש את אמא שלי ואין בידי כסף. אני יכול להיות פה איתך?" נהג הקטר חייך בטוב לב והרשה לי להשאר לידו. כך גם יכולתי להצביע על הכפר שאליו התקרבנו אחרי זמן מה. הי לי זכרון טוב וזכרתי את שם הכפר והמשפחה ששמרה על רכושנו. 
 
הנהג עצר את הרכבת במיוחד לכבודי והוריד אותי ליד תעלת מים. בחוץ ירד מבול. ביני לבין בתי הכפר הפריד שדה חרוש, קלומר אורכו, רווי במים. ידעתי שבמצב זה לא אוכל לחצות את השדה הבוצי, וכי אני מסתכן בשקיעה. שוב, צצה התלבטות נוספת, וחייב הייתי לקחת החלטה מתי ללכת, לאן לפנות?
 
גם כאן לא אמרתי נואש. סקרתי את האזור, והחלטתי למצא מחסה מתחת לגשר של מסילת הברזל. מחר מוקדם בבוקר, אמרתי לעצמי בעוז של ילד שעוד לא מלאו לו 12, אבל כבר ראה הרבה בחייו, אגיע לכפר.
 
כותרת ביניים: מה עושים ברכוש?
 
וכך היה . ישנתי בלילה מתחת לגשר ולמחרת התעוררתי, ומצאתי בכפר את חבריה של אמא, אחרי צעידה ארוכה בבוץ בשדות החרושים. האנשים שמחו מאוד לקראתי. אחרי שהחליפו את בגדי, ונתנו לי אוכל, הראו לי חדר סגור. "כאן", אמרה לי בעלת הבית בחמימות, "מצוי חלק מהרכוש שלכם ואתה יכול לקבלו בחזרה". אמרה, ופתחה את הדלת, מצביעה על רהיטים משובחים, שטיחים, וכלי כסף יקרים. 
 
הסתכלתי, התלבטתי קשות, ולא ידעתי מה לעשות בו. הייתי ילד קטן, בלא כלום, וידעתי שבנדודיי לא אוכל לשאת עימי את המשא. לו ידעתי, הייתי מוכר את הרכוש, לוקח עימי את הכסף. ייתכן שמצבי היה אז אחר. אבל הייתי אז עדיין ילד, וויתרתי על הרכוש לטובתם של ידידים.
 
לא הבנתי כיצד להמיר את הרכוש בכסף. אמרתי לחבריה של אמא שכרגע אינני לוקח דבר וכי עלי להמשיך בחיפושים אחרי חוה אטקין. אני משער שכמה שנים אחר כך מכרו החברים את הרכוש ואת הכסף בדרך טבעית לקחו לעצמם. קיבלתי מזון לפרטיטזים. לקחו אותי לספר, קיבלתי בגדים ומגפים חדשים. 
 
ושוב, היה עלי לחשב את דרכי. המוצא ההגיוני: לחזור לקורייניץ, לביתו ומשפחתו החמה של הדוד תנא חודוש, ולטכס עצה. שוב עליתי לרכבת - ללא כרטיס, בהרשאת המבקר - והגעתי לבית חודוש. כאן התברר כי הוא כועס עלי מאוד. "איפה אתה מתרוצץ כל הזמן", שאל בכעס. "אתה יודע כמה מסוכנות הדרכים לילד יהודי קטן בימים כאלו? אתה יודע שעבריינים רוסיים יכולים להורגך בגלל כלום? מה אתה חושב שאתה עושה?". לי לא היה ספק, כי עלי להמשיך בחיפושים.
 
דוד תנא היה אולי אדם טוב, אבל לא ידע מה לעשות עם ילד שובב ועצמאי כמוני. היום ברור לי שחוסר יכולתו להשתלט עלי גרם לו לתיסכול רב. מעבר לכך, הוא תכנן לעזוב את רוסיה, לשים פעמיו לאמריקה או לארץ ישראל. אולי חשש כי אכביד עליו. אני מניח שבגלל דוחק הזמנים, שהיו לו גם בעיות אישיות משל עצמו, למרות שאהב אותי כמו את בניו, הרשל וזליג. אני רציתי, בכל מקרה, להישאר עימו היה קרובי היחיד.
 
כותרת ביניים: אני נמלט מבית היתומים
 
אולי, חשב תנא שהוא עושה את הטוב ביותר עבורי ויום אחד קנה לשנינו כרטיס רכבת לוילנה הרחוקה. עבורי היה זה מסע ארוך של שעות נסיעה רבות. בוילנה נסענו יחד לבית ענק, שם התבקשתי להשאר. רק מאוחר יותר הבנתי שהגעתי לבית יתומים יהודי, המיועד לילדים שהוריהם נספו במלחמה. והיו רבים רבים כאלו, שנזקקו להשגחת מבוגר.
 
אבל אוי לאותה השגחה. בית היתומים של וילנה התגלה כמוסד קר, חסר לב, שצוות המדריכים לא הרעיף אהבה וחום על היתומים היהודים ששהו בו. יותר נכון יהיה לומר כי קיבלנו שם מעט מאוד מזון, והרבה מאוד מכות. המדריכים צעירים, וחסרי ניסיון,לא מחונכים ולא מלומדים - היכו אותנו על דברים של מה בכך. אולי בדרך זו רצו להשליט סדר ומשמעת. היה ברור כי עלי להמלט משם בהזדמנות ראשונה.   
 
ושוב הצילה אותי התושייה שלי. אני מניח שלו הייתי ילד שונה, חלש יותר, פסיבי, הייתי נותר במקום, אומלל, חסר שמחה. לא אני. עוד באותו יום גמרתי אומר: שם אינני נשאר יותר. למחרת, בשעה חמש בבוקר, עם זריחת החמה, קמתי ממיטתי. הבטתי סביב. איש לא היה באולם השינה, גדוש המיטות. הרגשתי חלש, עייף, אבל נחוש בדעתי ללכת לא ברור לאן.
 
יצאתי החוצה. גם כאן, לא היה איש - למעט השומר - ששאל לאן הולך ילד קטן כמוני בשעה כה מוקדמת בבוקר. "אה", אמרתי לו מבלי להתבלבל, "אחד המדריכים שלח אותי לקנות משהו, ואמר שאשוב מיד. זה מה שאעשה. אתה יכול לתת לי לעבור?"
 
השומר היסס, הניח לי, ואני חמקתי החוצה, אל רחובתיה המנומנמים של וילנה. אכן, בריחה נאה. הייתי בעיר בלתי מוכרת לחלוטין, מבלי לדעת לאן אני הולך, ללא קופיקה (אגורה) בכיסי וכמובן בלי מים או מזון, עצוב ומדוכא. התנחמתי במחשבה שלבית היתומים הנורא, שבו מרעיבים ומכים, שוב אינני חוזר. היה ברור כי גם לביתו של תנא חודוש אינני חוזר. הוא הלא יקח אותי חזרה לוילנה. מה אעשה בכל זאת? הייתי מבולבל ומדוכא.
 
כותרת ביניים: חזרה לפרטיזנים
 
לאן, אם כן, אסע עכשיו?
שאלה טובה. ביתו של תנא חודוש שוב לא בא בחשבון. אמא לא היתה לא בגלובוקי, לא בקורייניץ, ולא היה לי שמץ של מושג היכן היא אמורה להיות. אבל היה עלי להחליט. לא יכולתי להשאר סתם כך ברחובות וילנה, בעבר עיר עם קהילה יהודית מפוארת.
 
לפתע פתאום נזכרתי בפרטיזנים. הלא רומנוב מפקד הגדוד אמר לי בפירוש: "אחרי שתסיים את חיפושיך, אני פוקד עליך לחזור לויליקה, אלינו למחנה". שמחה גדולה הציפה אותי אז. בלב וילנה הרחוקה והזרה חשתי שאינני לבד בעולם. בפעם המי יודע כמה עליתי על רכבת, ללא כרטיס, ותוך זמן לא רב הגעתי למטה הפרטיזנים בויליקה עיר המחוז.
 
רומנוב וחברייו שמחו מאוד לראותני. "ידענו שאפשר לסמוך עליך", אמרו לי בחיבה וטפחו על כתפי. "אמרתי שתחזור, וקיימת את הבטחתך". אחרי שהקצו לי מקום ומיטה, מצאתי במטה ילד כבן גילי ויחד יצאנו אל מחוץ לעיר, לשדות, כדי לקטוף לעצמנו תותים. אמנם לא מצאתי עדיין את אמא אך עכשיו, במקום מוכר לי, חשתי שוב טוב, מוגן ובטוח. ידעתי כי כשאנוח, אמשיך בחיפושי אחר אמא. קהש יה לי שוב להיות לבד.
 
כותרת ביניים: פרידה מחברים פרטיזנים
 
 חזרתי לחיי השגרה של חברי הפרטיזנים. פה ושם נשברה השגרה כשהגיעו למכלאות שהקמנו שבויים גרמניים. כמה עלובים נראו, וכמה רעבים, רזים וחסרי אונים ניגוד מוחלט לצבא הגרמני הגא והמפואר שחלף על פני קרולבשצ'יזנה שלוש שנים קודם לכן. החיילים נראו כה מסכנים, עד כי כמה משומריהם התיייחסו אליהם בעדינות יחסית. אחרים, ששנאו גרמנים, הפליאו בהם מדי פעם את מכותיהם – ונקמו בהם.
 
חלפו להם עוד חודשיים של חיי שגרה חייליים, ואז הגיעה הפקודה ממטה הצבא האדום ממוסקבה: על יחידות הפרטיזנים להתפזר. האנשים יכולים לשוב עתה לבתיהם. תפקידם הסתיים. שאלתי עצמי לאן אלך? הרי אין לי איש? אבל היו לי תכניות שונות והאמנתי שאצליח. 
 
שמחת הפרידה היתה מהולה בעצב. אלו שמשפחותיהם נשארו בחיים, ובתיהם שלמים, שמחו לחזור למקומם, למשקם, לעבודתם. אחרים, כמוני למשל, היו עצובים. לא זו בלבד שהם עתידים לאבד את חבריהם הקרובים, אליהם התקשרו במשך שנים ארוכות של מלחמה ואחוות נשק, הרי שעכשיו אין להם כל בית חם של ממש לחזור אליו. התרגשתי מהמצב בו הייתי.
 
אבל ברירה לא היתה לי. ועם פירוק מטה היחידה עליתי על רכבת ועשיתי דרכי לקורייניץ, לתנא חודוש, מקווה שהדוד שלי לא יזרקני שוב לבית יתומים או מוסד יהודי זה או אחר. בסך הכל, אהבתי אותם מאוד.
 
אבל דוד חודוש התרגל כנראה לקיומי העצמאי ועד מהרה הפכתי לאחד מבני ביתו. ניתנה לי שם מיטה, מזון בשפע, ואפילו, קשה להאמין, חזרתי ללמוד בכיתה ג' במקביל למעבר של חודוש ובני משפחתו מקורייניץ לגלובוקי, שם ניתנה לנו דירה מאת השלטונות.
 
החזרה ללימודים, לכיתה ג' בגלובוקי, נעמה לי מאוד. מאז ומתמיד הייתי ילד שאהב ללמוד, להוסיף השכלה. ואהבה זו ליוותה אותי גם בהמשך בבגרותי. הייתי אמנם יהודי, אבל הציונים שלי היו מהגבוהים בכיתה ותלמיד מצטיין.
 
קשה להאמין עד כמה גברה האנטישמיות באירופה המזרחית עם תום מלחמת העולם השניה. גם אחרי שהיטלר נותר רק סיוט נורא, לא היססו פולנים, רוסים או אוקראינים להרוג יהודים ולבזוז את רכושם בהזדמנויות אלו ואחרות.
 
לא פעם הציקו לנו בני כיתתנו. אבל אני, שלא ידעתי פחד והייתי גדול מהם בשנתיים או שלוש, הזהרתי: מי שיעז להתנכל פה לילד יהודי, יחטוף ממני מכות נאמנות ועוד יצטער על כך.
 
האיומיים שלי עזרו. מאז ואילך כמעט ולא התנכלו לי, שלא לדבר על כך שגם ההצקות לילדים היהודים בכתתי פחות בהרבה.
 
במקביל ללימודים, מצאנו לעצמנו מקור פרנסה. תנא חודוש ניצל את כשרונותיו המסחריים, קנה יש מאין בגדים ונעליים, ומכר אותם יחד עימנו בדוכן מאולתר שהקים בשוק של גלובוקי. לראשונה מזה זמן רב ראינו קצת כסף למחייה. השפע היה מצוי בבית. לזמן קצר, יכולנו מעט להתרווח, להרגיש שוב "בעלי ממון". מכרנו בגדים, נעליים ומזון.
 
כותרת ביניים: להשאר עם הדוד, או להמשיך לבד לארץ ישראל?
 
כמעט שנה אחרי שחרור רוסיה הלבנה, ב 9.5.45, הסתיימה המלחמה. השלום חזר לאירופה וזמן קצר אחר כך - לעולם כולו. את סיום המלחמה, הלא הוא יום הניצחון, חגגו ברחובות בשירה וריקודים. עכשיו יכולו יהודים רבים להתחיל להרהר בגורלם, לשאול עצמם את השאלה הבלתי נמנעת: לאן הלאה?
 
תנא חודוש רצה לחזור לפולין. שם, אמר לנו בבטחה, יהיו תנאי החיים טובים יותר. בחיפושו אחר מקום טוב להשתקע בו התחלנו לנדוד ברכבות בכל רחבי פולין. גם בצ'כיה ובאוסטריה היינו. בשלב מסוים גנבנו את הגבול ונכנסנו לגרמניה (דרך אוסטריה והאלפים), למחנה עקורים גדול (פרנוואלד) ששמות רחובותיו כשמות מדינות באמריקה: ניו יורק, טקסס, אוהיו ומינסוטה. שם, בחברת יהודים, קיווה תנא חודוש למצא כיוון חדש לחייו. לו ולבני משפחתו. אנחנו חשנו שם בחופש מלא.
 
באותה תקופה חשתי כי מצד אחד אני חלק ממשפחתו של הדוד תנא חודוש, ומצד שני קיננה בי כל הזמן תחושה עמומה כי החודושים ימשיכו את דרכם לבדם, מותירים אותי מאחור.
 
בינתיים, המשכנו את לימודינו במחנה. משב רוח רענן הפיחה בנו עליזה, מורה צעירה מארצישראל. היא סיפרה לנו על הארץ המובטחת, אבל שהקרינו בפנינו סרטים על המקום, שאלתי את עצמי: לשם הם רוצים שאסע, אל המקום היבש והצהוב ההוא? ומה אעשה באותו מדבר שומם?
 
לכן, כשהציע לי הדוד להצטרף לאניית נוסעים שתעשה את דרכה ארצה, סרבתי. למרות שהוצע לי סרטיפיקט (תעודת עולה). ראשית, לא רציתי לנסוע ארצה. המקום נראה לי מדכא. ועוד: היה לי קשה לעזוב את חודוש ומשפחתו. הם הלא היו קרוביי היחידים שנותרו לי מאותה שואה נוראה ואיומה.
 
אבל חודוש כבר הכין את עצמו להפרד ממני. אני, עם עשרות יתומים נוספים, עליתי אז על רכבת שתעשה את דרכה לצרפת, שם חיכתה לנו בנמל מרסיי אניית תיירים מפוארת (על שם מפענח כתב החרטומים) בשם שמפוליון זו שתוביל אותו במהירות ובקלות יחסית אל השלב הבא של חיי ארץ ישראל.  
 
לשים במסגרת בספר, בפונט שונה - אמוץ
 
עם תום המלחמה עדיין לא ידעתי, אבל אמא כבר לא היתה בחיים מזה כחודשיים ימים. לא ידעתי, וטוב שכך. חודשים ארוכים יחלפו, עד שאבין, סופית, כי אמא נהרגה. כי היא לא תחזור אלי לעולם. למעשה, עד היום לא עיכלתי סופית את מותה. בגיל 70, אני עדיין מתגעגע אליה. לפחות פעם בשבוע הנני מאזין לשירים הרוסיים שהיתה משמיעה. עדיין קשה לי לקבל כי למרות כל געגועיי, היא לא תשוב.
 
ברצוני לספר שוב ושוב כי אימי, חוה אטקין לבין קמינסקי (ילידת ה 15.1.1913), בת מיכאלה וישראל, נולדה למשפחת מרפאים (פלשרים) ורופאים, היתה נערה יפה, תלמידה מוכשרת, ופעילה בולטת בתנועת הנוער ובמחנות הקייץ של תנועת החלוץ.
 
בהמשך סיימה אמא בהצלחה את בית הספר לאחיות בוילנה (ליטא דירושלים), כאחות מוסמכת, לאחר שלוש שנות לימוד. היא עבדה במסירות רבה בבית החולים בגלובוקי ואף התפנתה לטפל רבות בי שהייתי ילד קטן, חלוש וחולני.
 
היא היתה דמות בלתי נשכחת. אהובה לא רק על בעלה, אבי, אלא על כל חבריה, חברותיה ובני משפחתה. היא החזירה להם אהבה, ואירחה אותם תמיד בסבר פנים יפה בביתה הנאה. בזכותה האיר הבית, הקרין אווירה של תרבות (בגלל ספריו הרבים) ומוסיקה. אמא, כבר אמרתי כאן, לא הפסיקה לשיר שירים רוסיים ואידיים, בבית ובגינה הגדולה בחוץ. את השירים הללו, ואת דמותה, אני נוצר בליבי עד עצם היום הזה.
 
 

Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז, רחוב נירים 3 ת"א,  טל': 03-7542873   || מוקד:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים