חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק 6 - יחידת ה - 101


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >> פרק 6 - יחידת ה - 101
 
 
 
כדי להעמיד דברים על דיוקם, אדגיש כאן כי רוב שעותיי בצבא לא עברו בצפיה במשחקי כדורגל אלא במאמץ אנטנסיבי, שנועד להנחיל את תורת הכושר הגופני (והג'ודו) לחיילי היחידות הנבחרות שאותן זכיתי להדריך בבית ספר לאימון גופני בה"ד 3.
 
במהלך השירות הדרכתי, למשל, ביחידת ה - 101. אינני זוכר את החיילים שם, אבל אני זוכר היטב את המפקד שלה באותם ימים רב סרן צעיר בשם אריאל שרון. הוא היה חביב ידידותי, ועם זאת   מפקד קשוח שהחזיק את החיילים שלו "קצר". ביחידה ההיא הסתובבו באותם ימים דמויות ידועות כמו אהרון דוידי, מאיר הרציון, מוישלה סטמפל, דני מט וסופפו איתו היתה לי היכרות אישית של ממש (סופפו נהרג מאוחר יותר, באחת מפעולות התגמול על העיר עזה). חיילים בולטים אלו הפכו למפקדים מהשורה ראשונה בצה"ל.
 
הפעילות בצבא היתה מספקת. הרגשנו כי אנו מבצעים את תפקידנו על הצד הטוב ביותר. וכל כך עייפים היינו, עד כי בסוף של כל יום "עבודה" כזה, במקום ללכת ולהתחבר עם חתיכות, היינו נופלים עייפים ושדודים על מיטות הברזל שלנו. עד למחרת בבוקר. מיד פעם יצאנולסרט לנתניה, בהד 3 , או מקום בילוי אחר.  
 
כותרת ביניים: משפחת שפירא
 
הצבא הפך להיות באותם ימים בית שני שלי. אבל היה גם בית ראשון. באותה תקופה כבר ניתקתי את קשריי עם קיבוץ תלמי-יפה ובחופשות הייתי נוסע אל משפחת שפירא בבת גלים שבחיפה. צירקה שפירא היתה בת דודה של אבא שלי, אבל נהגה בי כאילו הייתי בנה ממש, לצד רובי שפירא, (איש העסקים שמת לא מכבר) ושאר בני המשפחה.
 
הבית בשכונת בת גלים נמכר למשפחת שפירא במסגרת שיכון לחיילים משוחררים (יוצאי הבריגדה). במונחים של אותם ימים רחוקים, נחשב הבית הקטן לארמון של ממש. במונחים של היום זו היתה דירה קטנטנה: סלון זעיר, ושני חדרי שינה לא גדולים. בבואי לחופשה ישנתי על מיטה צבאית מתקפלת שבעלה דב הביא מהבריגדה. הם טיפלו בי כל טוב שהרגשתי נהדר בביתי החדש. הבנים יוסי ורובי זל נהנו בחבתי, וכך ההיפך. בערבים שמרתי עליהם.
 
 
למרות שלא היתה קרובת משפחה מדרגה ראשונה, נהגה בי צירקה שפירא באופן יוצא מן הכלל. לא רק שפתחה בפני את ביתה, היא אף העניקה לי דמי כיס וקנתה לי נעליים ובגדים בעת הצורך. ידעתי כי ביתם איננו משופע בכסף. צירקה עצמה היתה גננת. בעלה עבד כמנהל חשבונות. ועם זאת, מעולם לא חסכה ממני דבר, אף שכבר לא הייתי ילד מזה זמן רב. 
 
מדי פעם, נהגתי להתארח בשבתות במקומות נוספים. מדרך הטבע, הגעתי לא פעם אל המוסד במגדיאל, שם שהיתי חמש שנים מאושרות. מעבר לכך, היו קרובי המשפחה במושב הדתי שדה-יעקב וכפר-חסידים ליד חיפה. אבל, ללא ספק, ביתה של משפחת שפירא היה ונשאר ביתי. עד עצם היום הזה.
 
כותרת ביניים: הפינג-פונג
 
בשירות הצבאי, כאמור, חלפתי על פני מספר תחנות: היחידות הנבחרות, פיקוד הנח"ל בירושלים (910) שם היה מוטה גור מפקדנו; מחנה בית דרס - שם שימש סופפו מפקד (שסרב לשחרר אותי לאירועים ספורטיבים), מחנה הנח"ל 908 בג'וערה, שם שימש רב סרן דוד זהבי כמפקד (זהבי שמח לפגוש אותי, אחרי ששמשתי מדריך הספורט שלו, כאשר היה חניך בקורס מג"דים).
 
היתה זו תקופה נפלאה. במהלך שירותי הצבאי פיתחתי לעצמי התמחות בענפי ספורט כמו כדורגל וכדור-עף ולמרות שלא הייתי בין הגבוהים הצטיינתי אפילו בכדורסל.
אבל היה משחק אחד שאהבתי יותר מכל: טניס השולחן. במהלך תקופת השירות הפכתי להיות אלוף נח"ל בענף זה, ובמשך שנים חלמתי כי אם אנשא, ואקים בית, יהיה בו שולחן פינג פונג משלי חלום שאכן התגשם שנים מאוחר יותר. במשך השנים השתתפתי בתחרויות צבאיות שונות, וגם בתחרויות ארציות.
 
כותרת ביניים: צעדים ראשונים באזרחות
 
השירות הצבאי היה מרגש, מספק, ומהנה אך למרות הפניות שהגיעו אלי מבית הספר לקצינים החלטתי כי אין ברצוני לקשור את גורלי עם שירות הקבע או לעשות קריירה צבאית. ב 11.9.53 השתחררתי לאחר שירות של שנתיים וחצי בצבא הסדיר והחלטתי ללכת ללמוד במכון וינגייט שכבר באותן שנים יצאו לו מוניטין של מוסד אקדמי משובח. לא הייתי בטוח שיקלבוני, למרותהיותי ספורטאי מצוייין ומדריך ותיק. שאיפתי הגדולה – להיות מורה לחנוך גופני בבית ספר ומאמן ספורט באזור חיפה.
 
ובינתיים, התחלתי לעבוד כמדריך ספורט בבבתי ספר שונים, בין השאר בבית הספר מקוה ישראל ובלוד. במקביל, שכרתי לעצמי דירת חדר בבית החלוצות בגבעת עליה ליד בת-ים. היו אלו הימים הראשונים שלי כאדם עצמאי. הרווחתי יפה במושגים של אותם ימים ולימדתי בבית הספר בלוד, ואף נתתי שיעורים פרטיים באנגלית שפה אותה למדתי במחנה העקורים בגרמניה, וגם בארץ, והצטיינתי בכך.
 
היתה זו תקופה יפה. מזה שנים, הפרוטה היתה מצויה בכיסי ואף שעבדתי בהוראה נחשבתי לאדם "בעל אמצעים". חברים רבים חשו שאלי ניתןלפנות בהלוואה דחופה. רובם החזירו אחרי זמן לא רב, אך היו כאלו "ששכחו" את חובם. עלי לומר כי מעולם לא החמרתי עימם.
 
היום אני מבין שהייתי בר מזל של ממש. היו אלו שנות החמישים. זמן הצנע. בני המזל היו אלו שהשיגו לעצמם עשרה עד 15 ימי עבודה בחודש. המצליחנים האמיתיים היו בעלי המשרות הקבועות, עם משכורת מסודרת מדי חודש. חבריי נהגו לומר שהם "אינם מבינים מה קורה כאן. כיצד זה שאנחנו מחפשים עבודה במשך שבועות ארוכים, ואתה מוצא מייד משרה אחר משרה?"
לשאלה הזו לא היתה לי כל תשובה. ידעתי רק שלי אין בעיה, ושעבודה אמצא תמיד, בכל מצב אמונה שאכן תמיד הצדיקה את עצמה. ייתכן והמלצות רבות על דרך הוראתי, סייעו לי בהשגת משרה. הייתי היחידה שקיבל המלצות מכובדות בכל מקום במשך 35 שנים.
 
 
כותרת ביניים: מכון וינגייט
 
בכלל, המזל שיחק לי לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחומים אחרים. הלימודים, למשל. בזמן שירותי הצבאי התגבשה בי ההחלטה, על המשך דרכי. מכון וינגייט – מדרשה לחינוך גופני. ידעתי כי ברצוני ללמוד במכון כדי להכשיר את עצמי לקראת תואר של מורה לחינוך גופני ומאמן מוסמך בתחום הכדורעף, הכדורסל, טניס שולחן ועוד. לא כולם התקבלו לכך.
 
היתה רק בעיה "קטנה". הכסף. הלימודים במכון עלו אז סכום לא מבוטל. ידעתי שלא אוכל להעזר באיש. קרובי כמו כולם אז בארץ חיו בפשטות רבה בשנים ההן של תקופת הצנע. כמו תמיד, דבר זה לא הרתיע אותי לפנות למפקח ממשרד החינוך אותו הכרתי, רפאל פנון, כדי שימליץ עלי בפני הנהלת המכון.
 
אחרי סדרה של בחינות, חציתי את המכשול הראשון. התקבלתי לשנת הלימודים הפותחת. גייסתי את כל הכסף שיכולתי, והשליש הראשון שולם.
 
50 שנים חלפו מאז, אבל זכור לי שלא היה אדם מאושר ממני באותם ימים. אני, מיכאל אטקין, חייל משוחרר, אדם שהפרוטה מצויה בכיסו ויש לו עבודה מסודרת במשרד החינוך, מתקבל ללימודים באחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בארצישראל. כלום אפשר לדרוש יותר מזה?
 
במכון ונגייט אירע לי נס קטן. כאמור, שילמתי את השליש הראשון אך ידעתי כי לא נותר לי כסף לתשלום שאר השנה. חיכיתי בחשש, חיכתי, וחיכיתי ודבר לא קרה. נראה שהנהלת מכון וינגייט היתה מודעת למצבי ולא דרשה ממני את התשלום עבור שני השלישים הנותרים. גם בשנה השניה למדתי בוינגייט בלא שהייתי צריך לשלם שכר לימוד. וכך, שנתיים אחרי שהגעתי למקום, סיימתי את לימודי כשאני נשא בכיסי תעודה של מורה מוסמך, ומאמן מוסמך לכמה מקצועות: כדורסל, כדורעף, טניס שולחן, שחייה ואתלטיקה. 
 
 
כותרת ביניים: הפגישה עם רבקה
 
כבר בזמן לימודי במכון, עם עבודה קבועה ומסודרת, הרגשתי פנוי יותר לחפש לעצמי חברה. עלי להודות כי עד אז אמנם התראיתי פה ושם עם בחורות, אך חברה של ממש לא היתה לי עד אז. חיפשתי חברה טובה, מיוחדת לחיים, דבר שחסר לי כל הזמן. נקודת המפנה חלה כשנתיים אחרי שחרורי מהצבא. הייתי אז בן 22, והדרכתי חניכי גדנע ויחד עימם צעדתי במצעד של תל אביב בשנת 1954.
 
עם סיומו של המצעד התחלנו כולנו לרקוד במעגלים בכיכר דיזנגוף, על בגדי החאקי שלנו. יחד ירדנו לחוף הים והתחלנו לשיר. יחד עימי היה חברי צבי, מקיבוץ גן שמואל. כדרכם של בחורים צעירים, התחלנו לסווג את הצעירות: מי נאה יותר, מי נאה פחות. כששאל אותי צבי מי לטעמי היא היפה ביותר, ננעצו עיניי בצעירה מתוקה להפליא.
 
למרות שלא הייתי בין האמיצים, לפחות בכל הנוגע למין היפה, התקרבתי אל הצעירה הנאה. לידה ישב בחור אחד, שמאוחר יותר התברר כי הוא ידיד או חבר. החלטתי שדבר לא יעמוד בדרכי אל אותה נערה חמודה. אינני יודע מהיכן שאבתי את העוז, והחוצפה, אבל בשלב מסוים נגשתי אליה ואמרתי:
 
"שלום, קוראים לי מיכאל, מה שמך?"
 
"רבקה לוי, נעים מאוד".
 
"נעים מאוד, אנחנו איננו מכירים, אבל הייתי רוצה לפגוש בך שוב, כדי להכיר אותך יותר". אורו עיניי מול נערה יפה זו. היו שם עוד בנות אבל אני רציתי אותה, ולא טעיתי אז והיום. בחירת ליבי לנצח.
 
רבקה לוי הפתיעה אותי. לא רק שלא דחתה אותי, אפילו הסכימה להפגש איתי והעמידה אותי במבחן. לקראת הפגישה הראשונה עמדתי נרגש בכיכר (שאיננה קיימת היום עוד) בפינת הרחובות אלנבי קינג גורג', במקום בו היתה מצויה אז חנות "נעלי-פיל". אני הגעתי כמה דקות לפני המועד שנקבע. והנה חולפות להן חמש דקות, ועשר דקות, וחצי שעה ורבקה לוי איננה באה.
 
אינני יודע עד היום מה דחף אותי להשאר במקום, אבל אני כן זוכר שאחרי שעתים תמימות של עמידה באותה פינת רחוב הופיעה לפתע רבקה, שואלת: "נו, אתה עדיין כאן?" אני הייתי אז בן 20. רבקה היתה סטודנטית בת 18 בסמינר גבעת השלושה. זה קרה לפני 50 שנים ומאז אנחנו ביחד.
 
אבל הרומן עם רבקה לוי, והחיזור אחריה, לא היו מהדברים הפשוטים. פעם או פעמיים אחרי שנפגשנו שאלה אותי חברתי החדשה: "אז מה אתה חושב שיגידו עליך בני המשפחה שלי?" התרגשתי נוכח השאלה ולא היתה לי תשובה.
 
חשבתי שאין צורך להמתין לתשובה. הזמנתי מונית ויחד נסענו שנינו לביתה של רבקה לוי בשכונת פרדס רוזנבלום בגבעת שמואל.
 
המשפחה קיבלה אותי יפה. החשדנית ביניהם היתה הסבתא. אחרי שהצגתי את עצמי ויצאנו לשבת במרפסת, הצטרפה אלינו הזקנה ובעיני נץ הביטה בי ללא הרף, משגיחה היטב שלא "אשלח ידיים" אל נכדתה האהובה (עלי לציין כי בהמשך השתפרו יחסיי עם אותה סבתא והפכו ל"סיפור אהבה". היא כל כך אהבה אותי, עד שבכל פעם שהייתי מבקר בביתה היתה מכינה לי ריבת שושנים וצו'לנט חם וטעים). בשבתות אהבתי ללכת לבית כנסת עם האב, נח לוי ז"ל.
 
היום אני חושד שמשפחת לוי לא קיבלה אותי אליה, לפחות בהתחלה, בהתלהבות רבה. זמן קצר אחרי שהתחלנו להפגש שאל את רבקה, אחיה יצחק: "מה את עושה עם הג'ינג'י הזה? את בטוחה שהוא בשבילך?" אבל רבקה התעקשה: "אני רוצה אותו, ואמשיך לצאת איתו!"
 
משפחת לוי גרה אז, כאמור, בגבעת-שמואל. זמן קצר אחרי שהכרנו בא אל אביה של רבקה חבר, חלבן במקצועו, וסיפר לו על שכונה חדשה שמקימים ליד פרדס-כץ לעולי בסרביה.
 
"אני נרשמתי", אמר החלבן סימנטוב מיטראני, "למה שלא תרשם גם אתה?"
 
"אבל אנחנו איננו מבסרביה. כזכור לך, עלינו מסלוניקי".
 
"שטויות", ענה החלבן, "גם אני לא משם, וזה לא הפריע להם לקחת את דמי הקדימה שלי".
אמר, ואף הציע לאביה של רבקה – שגר בדירת חדר וחצי - הלוואה לתשלום ראשון עבור אותה דירה, אליה עקרה כל המשפחה עם סיום בנייתה של אותה שכונת מגורים חדשה בשם קרית-ישראל (באותה תקופה נולדה למשפחה רחל, ילדה שביעית לבני משפחת לוי).  היה זה מעבר חשוב.
 
כותרת ביניים: החתונה
 
 
שנה וחצי יצאנו רבקה לוי ואני. בשלב מסוים החלטנו להנשא ואני באתי לאביה ובקשתי את ידה. מאז סיוםהמלחמה שאפתי להכיר נערה מיוחדת ולהקים בית חדש ומשפחה חדשה.
 
האב, כדרכו, היה מעשי. "ואיך תסתדרו מבחינה כלכלית, הלא רבקה היא עדיין סטודנטית בסמינר?"
 
"אין בעיה", אמרתי לו, "אני כבר סיימתי את לימודיי במכון וינגייט, ועובד בכמה בתי ספר".
 
"ואם מותר לי לשאול, כמה כסף יש לך בבנק?"
 
"80 לירות, וזה יספיק לשכר הדירה עבור החודשים הבאים. חיבים לי עוד 300 לירות וזה יתן לי התחלה טובה".
 
אביה של רבקה התרצה, ואנו נישאנו ב 20.8.56, באולמי נחלת-בנימין בתל אביב. 13 שנים בדיוק אחרי שגטו גלובוקי עלה בלהבות, ממש באותו יום ובאופן מקרי לחלוטין, באתי בברית הנישואין עם אהובתי. אולי בגלל צירוף המקרים (גם הגטו נשרף ב 20.8) חשתי שאני סוגר מעגל: הנאצים רצו להשמיד אותי, ואני ממשיך כאן, בארצישראל, את משפחת אטקין.
 
בחתונה נכחו גם חברי ממגדיאל, שחלקם היו עתה כבר קצינים גבוהים בצבא. היו שם חיים נאדל , לימים תא"ל, (עימו אנימצוי בקשרים טובים עד עצם היום הזה), אפרים פיחוטק'ה חירם, תת אלוף, מי שעתיד להיות ראש המועצה המקומית רמת השרון, ישראל ברגיל (פריליכמן), יעקב שריד. הייתי גאה בעצמי. הייתי גאה בהם. שרנו ורקדנו עד אור הבוקר וכולנו נהנינו מאוד.
 
כזכור, היו אלו השנים אחרונות של תקופת הצנע. אמנם גם אז נמצאו זוגות צעירים שהזמינו אוכל מוכן (קייטרינג), אבל כל זאת היתה נחלתם של העשירים בלבד. אני זוכר היטב כי אביה של רבקה ואימה וילדיהם טרחו ועמלו במשך שלושה ימים על הכנתו של של האוכל למסיבה. הם קנו ירקות, פירות ובשר והכינו את המזון לסעודה. תזמורת קטנה ניגנה, צלם של פוטו ארדה צילם, ולנו היתה זו חתונה מושלמת. ידעתי שיהיה לי טוב עם נערה זו.
 
את ירח הדבש שלנו עשינו בנהריה, אבל את הלילה הראשון, כראוי לזוג טרי, בילינו במלון ברחוב אלנבי, שאת שמו שוב אינני זוכר. למחרת נסענו לנהריה. תפסנו טרמפ על משאית שהובילה אנשים לצפון כי היתה שביתת אוטובוסים  וכך הגענו לעירם של הייקים. מקום לא הזמנתי מראש. "אינני רוצה מלון", אמרתי לרבקה. "כשנגיע לשם כבר נמצא צימר". וכך היה. איתרנו צימר חמוד, קרוב מאוד לחוף הים של נהריה, שם בילנו את חמשת הימים של ירח הדבש שלנו.
 
כשחזרנו, שכרנו דירת חדר בחיפה, ברחוב מסדה ליד הטכניון. כלכלית לא היתה כל בעיה. מאוחר יותר אף הוצע לנו, ניצולי השואה, לקבל פיצויים מגרמניה. עלי לומר כי בהתחלה לא רציתי לשמוע על אפשרות זאת. בהמשך התרציתי. "יותר טוב שהכסף יילך אליך", שכנעו אותי חברי, "מאשר שיישאר בידיהם של הגרמנים". ברצוני לציין כי הכסף לא שיפר באופן משמעותי את מצבנו, אבל הוא סייע מעט פה ושם. חסכתי חלק מהמשכורת לחודשים הבאים.
 
כותרת ביניים: המעבר לחיפה
 
אז, בניגוד להיום, הלכנו לכל מקום שבו נמצאה לנו עבודה ולא היינו בררנים כל כך. במשרד החינוך הסבירו לי כי עבודה קיימת יותר באזור חיפה ואנחנו מיהרנו לשכור דירה קטנה בעיר זו שם התחלתי ללמד מיד בשני בתי ספר, בואדי סליב (הכרמלי) ובמושבה הגרמנית (שלווה). כדי להשלים את הכנסתי לימדתי גם בבית ספר בטבעון, ומאוחר יותר לימדתי בבית ספר רביעי בקיבוץ שער העמקים. בהמשך התחלתי לאמן קבוצת כדורעף ב"הפועל חיפה".
 
הקורא ספר זה כבר הבין, בוודאי, שהספורט היה בשבילי לא עיסוק. הוא היה תחביב, אהבה, וחוץ מהמשפחה, תמצית חיי בכל שנותי. לא הסתפקתי רק בעבודה בתחום זה. זמן קצר אחרי בואי לעיר חיפה הקמתי בהפועל-חיפה קבוצת בוגרים, ואף ארגנתי טורניר כדורעף ארצי – מגן העצמאות בהשתתפות של ארבע קבוצות בכירות בליגה ראשונה. הייתי מאמן יחיד שארגן טורניר ארצי גודל בכדורעף.
 
חודשיים אחרי שנישאתי פרצה מלחמת סיני ואני גויסתי לשירות מילואים לשמירות בגבול ירדן. נשבעתי שגם מלחמה זו אצא חי, והבטחתי לעצמי שאם אחזור הביתה בשלום אארגן בטבעון אירוע ספורטיבי ארצי. כשחזרתי הביתה משירות המילואים, נודע לי שדורון סגל, בנו של ראש המועצה, נהרג בקרב על המיתלה. החלטתי לארגן את אותו אירוע על שמו. קראתי למפעל זה מירוץ-סיני ומתקיים השנה הפעם ה – 46 וזהו מפעל הספורט הותיק בארץ, שנוסד במסגרת הפועל טבעון, המועצה, והמתנ"ס.
 
חברי בפועל בטבעון התנגדו בהתחלה לעניין. התברר כי עלות ההפקה תגיע ל 80 לירות, סכום נכבד מאוד באותם ימים. אבל אני כדרכי התעקשתי. אמרתי שנגייס כסף מכל אנשי המקום, וכך אמנם היה. משפחת סגל עצמה תרמה סכום יפה. גם מזכיר המועצה, צבי שחר, גייס כסף. המירוץ היה מרשים, והגיעו אליו ספורטאים רבים מכל רחבי הארץ.
 
כותרת ביניים: לידת הבנים
 
 
העבודה והספורט, במידה מסוימת, קבעו את נתיב חיי. וכאשר נמסר לי כי בטבעון קיימות אפשרויות נרחבות יותר, עברנו לשם ובהמשך אף רכשנו במקום דירה.
 
במקביל, החלו להיוולד הבנים. מנחם, הבכור (על שם אבי מנחם-מנדל) נולד ב 3.8.57. כמובן שלא נכחתי בלידה (כמנהג אותן שנים) אבל אני זוכר היטב שאחרי שהבאנו אותו הביתה הבטתי בכל גופו, ספרתי את אצבעותיו, ווידאתי בכך כי בני הבכור הוא שלם ומושלם. היתה זו לידה קשה. במשךחודש שהתה רבקה בבית החולים רוטשילד עד שהתחזקה.
 
שלוש שנים אחר כך, ב 6.8.60, נולד בננו השני, חיים (על שם אחי התאום, חיים שבתאי) אף הוא בחודש "הגורלי" שלי, חודש אוגוסט. לידתו של חיים היתה קלה יותר. עכשיו החלטתי כי בניגוד ללידה הראשונה, תבלה רבקה חודש ימים בבית הבראה. היתה זו משימה לא קלה שכן כסף רב לא היה עדיין בנמצא. עם זאת, הצלחתי ורבקה התחזקה, התאוששה בבית חולים אלישע בכרמל ואנו היינו מאושרים עם שני בנים נהדרים אלו.
 
כותרת ביניים: בית ראשון בטבעון
 
החיים בטבעון היו טובים, ושם נפלה לידי ההזדמנות לקנות את ביתנו הראשון. במקרה, שמעתי כי נשיא "רוטרי" בישוב, רופא במקצועו, ד"ר שרגא צוריאל, מוכר את ביתו. כשנודע לי מהו המחיר הבנתי שיש לי בעיה. אבל שוב, לא נרתעתי והלכתי אל ביתו של הרופא. הבהרתי לו כי אני רוצה לקנות את הבית אבל אין בידי די כסף. בהתחלה התלבט.
 
אחר כך אמר ש"אין שום בעיה, כמה כסף מזומן יש עכשיו בידך?"
 
"500 לירות".
 
"בסדר גמור. אתה נראה לי אדם אמין. תן לי את מה שיש ואת השאר, לפי חוזה, תשלם בתשלומים. 300 לירות בכל חודש".
 
זהו. הבית היה לעובדה מוגמרת. עכשיו הייתי לא רק בעל משפחה, מורה ומאמן, היה לי סוף סוף בית משל עצמי. החיים בקריתטבעון והעבודה היו נעימים.
 
כותרת ביניים: הנסיעה לארצות-הברית
 
השנים חלפו. ב 65' היה כבר מנחם ילד בן שמונה. חיים היה בן חמש וב 12.10.65 נולד בננו השלישי ניצן. באותה תקופה החלטתי כי עלי להתקדם הלאה. חשתי כי עבודתי איננה מספקת אותי יותר, וכי אני מסוגל ליותר. חבר לעבודה סיפר לי כי קיימת אפשרות ללמוד לתואר גבוה של חינוך גופני בבית ספר איכותי באוני' קנט, במדינת אוהיו בארצות-הברית.
 
למרות שהייתי מטופל כבר בשלושה ילדים החלטתי בתמיכת אשתי רבקה לנסוע לאמריקה. קבלתי מלגה מתאימה, ועם 200 דולר בכיסי יצאנו כולנו במטוס לאמריקה הרחוקה, לקראת עתיד חדש (ניצן, בני השלישי, היה אז תינוק בן עשרה חודשים בלבד).
 
את התכניות קטעה מלחמת-ששת הימים. בתקופת ההמתנה האזנתי לרדיו ללא הרף ועקבתי בדריכות אחרי מהדורות החדשות. עם פרוץ המלחמה גברו עלי געגועי. חשתי כי אינני יכול להפקיר את המדינה, שוחחתי על כך עם אשתי רבקה, ויחד החלטתי כי בזמן כזה יש ל"שים בצד" תכניות אישיות ולהתגייס למען העם. חיסלנו שם במהירות את עניינינו וחזרנו ארצה עם סיום שנה ראשונה. קודם לכן נסענו לבקר את משפחת חודוש בלוס-אנג'לס.
 
בדיעבד, אני מבין שהיתה זו טעות. המלחמה היתה כה קצרה, וכשהגענו חזרה לטבעון הסתיימו הקרבות זה מכבר. חזרה לארצות הברית כבר לא נראתה מעשית. חזרנו לגור בבית בטבעון ואני שבתי ללמד בבתי ספר באזור. הייתי פעיל מאוד בהפועל קרית טבעון באימוני התעמלות, כדורגל, וטניס שולחן.
 
כותרת ביניים: מעבר לקרית ביאליק
 
בסוף תקופת שהותנו בטבעון נולד לנו בננו הרביעי, עמית ( ב 29.3.71) . באותם ימים כבר לא התאים הבית בטבעון לצרכינו משום שהיה קטן מדי. שנינו ישנו במרפסת סגורה, וארבעת הבנים ישנו בשני חדרי השינה. חיפשנו לעצמנו בית חדש אבל מחירי הבתים בטבעון היו מעבר ליכולתנו הכספית. שמעתי אז כי בקרית ביאליק בונה קבלן מסוים, חיים בן נון, כמה בתים חדשים.
 
ושוב, שיחק לי מזלי. חתנו של הקבלן, איתי, היה תלמידי לשעבר. "למיכאל", הוא הסביר לחתנו, "אתה יכול לתת את המפתח לדירה כבר עכשיו, אפשר לסמוך עליו. אם הוא אומר שהכל יהיה בסדר, אין מה לדאוג". הדירה ברחוב איילון עלתה לנו 103 אלף לירות. חלק מהכסף בא מחיסכון. השאר בא באמצעות הלוואה, אותה שלמתי בהמשך. בשנת 73 הגענו לדירה ברחוב איילון בה אנו גרים מזה 30 שנה, עד היום, והיא נוחה ומאווררת.
 
 
כותרת ביניים: מועדון הספורט אולימיפיה ישראל
 
התחלתי להתבסס בקרית ביאליק ובהדרגה חדלתי לעבוד בטבעון. בקרית חיים מצאתי לי משרת הוראה נוספת. במקביל, ארגנתי בקרית ביאליק מועדון ספורט שהציע לילדי הקריה חוגים שונים. במסגרת פעילותו של המועדון, שהיה קיים במשך שמונה שנים, עד שנת 1981, השתתפו כ 50 ילדים. לעזרתי באו שני מאמנים, בשכר כמובן וגם בניי עזרו לי.
 
היתה זו תקופה פוריה ביותר מבחינה כלכלית. השתכרתי משכורת אחת בבתי הספר, כמורה, ושכר טוב מאותו מועדון.
 
החיים חייכו אלי. בשלב מסוים, הזדמנה לי ההזדמנות לסגור מעגל היסטורי. באותה תקופה נודע לי כי במגדיאל מחפשים מדריך נוער. האפשרות לעבוד שם קסמה לי. ידעתי כי אני הולך לתת לאחרים את מה שקבלתי אני באותו מקום. צלצלתי באותו יום למנהל שרגא מילשטיין.
 
"מתי אתה רוצה להתחיל?" שאל אותי.
 
"אני מוכן להתחיל מחר", עניתי בלי היסוס.
 
"אז בא מחר, אבל זכור: אלו אינם אותם ילדים שלמדו פה בזמנך". אמתרי שאני מוכן לעבוד עם כל סוג של נוער.
 
כותרת ביניים: חזרה למגדיאל
 
המנהל צדק. אוכלוסית הכפר השתנתה. עכשיו למדו במקום ילדים קשים יותר, מבתים הרוסים בחלקם, פראיים, בהחלט לא קלים. אבל אני מצאתי לא רק דרך אל ליבם, אלא גם שיטה כיצד להשתלט עליהם. דאגתי למשמעת, כמו בצבא, גם שם.
 
העבודה במגדיאל היתה כרוכה בנסיעות רבות. שלוש פעמים בשבוע הייתי חוזר לבית בקרית-ביאליק. עם זאת, מצאתי סיפוק רב בעבודתי. באותה תקופה השלמתי גם את לימודי התואר לקראת מורה-בכיר ואף הרציתי במכון וינגייט סגירת מעגל נוספת אחרי 40 שנה שלמדתי במכון.
 
בשנת 82, בגיל 50, יצאתי לפנסיה מוקדמת מטעם משרד החינוך אך המשכתי לעבוד עוד 16 שנים, במשרות שונות ברשת עמל, במכון ללימודי שואה בחיפה בתלמוד-תורה חרדי, בגילון-משגב ושימשתי מאמן כדורעף בקרית ביאליק ובאזור. בשנת 98, בגיל 66, החלטתי לפרוש סופית. בשנת 99', בשל בעית רפואיות שונות, החלטתי לפרוש סופית מהעבודה, ומאז הנני גימלאי במשרה מלאה נמצא בבית, צועד שלוש ארבע פעמים בשבוע , מפנה את זמני לילדים ולנכדים, והכי חשוב: אני נמצא בבריאות סבירה, חש טוב, ומודה לאל שהגעתי לכל אלו.
 
אני חש כי ספרי זה מגיע לסיום. חלק מהדברים אמנם לא סופרו כאן, חלק מהדברים נשכחו במהלך השנים, אבל אני חש שהעיקר קיים בין דפים אלו.
 
ברצוני לומר כי הדברים סופרו לא רק כקורות חיים, עבורי ועבוד הדורות הבאים בבני משפחתנו. רציתי, סוף סוף, שתדעו היכן השורשים שלנו, מי היו הסבא והסבתא שלכם, אותם לא זכיתם להכיר, מאין באתי, וכיצד נראה אותו עולם עשיר ונפלא שהוכחד ונשרף במלחמת העולם השניה.
 
אני רוצה להודות לבניי, ובמיוחד למנחם וחיים, שדחפו אותי לכתוב את קורות חיי, ובלעדיהם לא היה יוצא ספר זה לאור.
תודה מיוחדת לאשתי רבקה, שליוותה אותי בתהליך זה. כל שהשגתי היה תודות לך. תודה לך יקירה.
 
ותודה לכם, בני משפחה יקרים ואהובים, שאתם עימי, כאן, לצידי, ממשיכים את משפחת אטקין:
למנחם ומזל, והילדים: ענבר, שני, אייל ועידו.
לחיים וטלי, וילדיהם: קרן, הילה וליאור.
לניצן ומיכל, וילדיהם: בר ושי.
לעמית ורעות, ובנם נעם.
ואחרון חביב: עידן, בן הזקונים שלנו.
 
תודה לצירקה שפירא ז"ל והדודים בשדה יעקב, כפר חסידים, ומשפחת קבקוב. ותודה לאמוץ שורק, כותב הספר. יישר כוחכם יקיריי. ישר כוחם –אבא וסבא מיכאל אטקין.
  

Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז,  טל': 03-7542873   || מוקד הודעות:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים