חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק מס' 1: ילדות בקרולבשצ'יזנה


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >> פרק מס' 1: ילדות בקרולבשצ'יזנה
 
במה אפתח את ספרי?
 
האם עלי לפתוח ברגע לידתי בקרולבשצ'יזנה, ליד תחנת רכבת קטנה ברוסיה הלבנה, או שמא עלי לתאר את אותו רגע נורא בגטו, כשהכדורים שורקים מעל ראשנו, ועלי להחליט אם להמשיך עם דודתי לאה ואחי התאום חיים שבתאי, או להרפות מידיה ולהמלט אל היער ואל הפרטיזנים?
 
התחלות רבות לסיפור חיי, אך דומני שאבחר במותו של אבא, מנחם מנדל אטקין בן שאול רפאל וחיה-ליבע לבית קבקוב, בשנת 1941, חודשים ספורים לפני כניסתם של הגרמנים לקרולבשצ'יזנה. מדוע אני בוחר לפתוח דווקא באירוע טראגי זה? משום שמדובר, למעשה, בנקודת תפנית מכרעת בחיינו.
 
מאותו יום ואילך עתיד הכל להשתנות. ואם עד אותו יום חיינו כמשפחה יהודית אמידה, מוגנת, ובטוחה, הרי שממותו של אבא (בנו של שאול רפאל ושל חיה-ליבע לבית קבקוב) היקר באדם התחלנו – לראשונה בחיינו – לחוש מידה הולכת וגוברת של חוסר ביטחון, של יראה, והדברים הלכו והתגלגלו לאן שהתגלגלו.
 
נראה היה כי מותו הבלתי צפוי והנורא של אבי מנחם-מנדל היה כעין תחילת התמוטטותו של טור קלפי דומינו. בהתחלה המוות הפתאומי של בחור יהודי חסון בן 32. בהמשך החיים לבד, בצילו, ואחר כך קריסתו של הסכם השלום המדומה בין רוסיה לגרמניה, פלישת הנאצים בקיץ 41' וחיסול העסק המשפחתי (זכור לי כי במשך זמן רב לא עיכלנו אני ואחי את מותו של אבא, את העובדה שהוא איננו עוד ביננו).
 
מותו של אבא, אם כן, הוא קו השבר. זהו האירוע שמבדיל לא רק בין ילדותי המאושרת שהסתיימה מוקדם מדי - לבין סיוט המלחמה המתמשך והחיים הקשים; דמותו של אבי מסמלת בעיניי את העושר הפיזי והתרבותי, הפולקלור, את כל מה שהיה ונבנה בעמל רב במשך עשרות בשנים, וברגע אחד קצר נמחק ואיננו. כאילו לא היו הדברים מעולם. (איך קרה כל זה? את זאת שואל אני עד היום הזה).
 
 
 
 
 
כאמור, מאורעות המלחמה תופסים חלק משמעותי בחיי, והם העילה המרכזית לכתיבתו של ספר זה. מבחינה מסויימת, ספר-חיי איננו רק תיעוד של כל הקורות אותי מאז לידתי ועד היום. הוא מעין אנדרטה להורי, בני משפחתי ותושבי קרולבשצ'יזנה – כל אותם אנשים שחיו, פעלו, ושמחו, ושוב אינם איתנו:
 
אימי, חוה אטקין לבית קמינסקי
הוריה, מיכאלה וישראל קמינסקי
הדודה גיטל אטקין-חודוש
אבי, מנחם מנדל לבין אטקין
סבא וסבתא, הורי אבי: שאול רפאל ואשתו חיה ליבע לבית קבקוב
חנן אטקין
 רחל אטקין וחנן פיריבוסקין
הירש אטקין ואשתו חיה
חיים/שבתאי אטקין, שנפטר בגיל 19 לאחר מחלה
 ראובן שמעון אטקין, אח של אבא, אשתו ושתי בנותיו שיינע ופייגלע
הרופא יהושע (שייעה) גלר ואשתו זינה, אחותה של אמא
יקותיאל אטקין, אח של אבי.       
 
 
כותרת ביניים:
 
 
כרונולוגית, מתחילים חיי מסיפור אהבתם של הוריי חוה קמינסקי (בתם של ישראל ומיכאלה) ומנחם אטקין (בנם של שאול-רפאל וחיה-ליבע).
 
משפחתה של אימא, שחיה בגלובוקי, היתה ממקור מיוחס. במשך דורות, נמנו על אותה משפחה רופאים ומרפאים (פלשרים) רבים. היו בהם גם בעלי ממון. ובימים שבהם נערות יהודיות כמעט לא יצאו מבתיהן, יצאה אימא ללמוד בבית ספר לסיעוד בעיר וילנה, סיימה את הכשרתה כאחות מוסמכת ומצאה לה משרה קבועה בבית החולים שבגלובוקי. אמא, כאמור, באה ממשפחת קמינסקי שהיתה קשורה למשפחות חודוש, גלר, פיריבוסקין, צוכמן, ועוד.
 
גם אבא, שנולד בדוקשיץ שליד ויטבסק (רוסיה הלבנה) לא היה קוטל קנים. כבר בילדותו נחשב מנחם מנדל לעילוי של ממש. הוא סיים בצטיינות את לימודיו בגיל 16 ויחד עם אביו ואחיו החל להפעיל את עיסקיה של משפחת אטקין: מנסרה גדולה לעיבוד עץ,
 
 
אבא ואמא, בניגוד לזוגות רבים באותה תקופה, לא הכירו דרך שידוך אלא נישאו מאהבה. החתונה מהפוארת כך סיפרו לי מאוחר יותר הוריי, וקרובי משפחה נערכה במשך שלושה ימים בביתו המפואר של סבא. בעיירה קרולבשצ'יזנה.
 
היתה זו חתונה שמחה, שלא חסר בה דבר. על השולחנות נערמו בשרים שונים, תפוחי אדמה רוסיים, סלטים, פירות כמו דודבנים, אגסים, תפוחים, ענבים ותפוזי "יפו" (שהגיעו באניה מפלסטינה הרחוקה) וכמובן קוואס (שיכר תוצרת בית) וודקה, יין ובירה משקאות שהפכו את חתונת הוריי לשמחה ועליזה.
 
במהלך כל אותם שלושת הימים לא פסקו האורחים מלרקוד ואמי היפה שהיה לה קול צלול וערב לא פסקה מלזמר שירים ברוסית ובאידיש, לקול נגינתם של המנדולינות הבללייקות והאקורדיאונים.
 
מי לא היה שם בחתונתם של הוריי: הגיעו חברים, מכרים וקרובי משפחה מכל כפרי האזור והערים הסמוכות. היה זה לפני יותר מ 70 שנים. החתונה נערכה ב 19.20.21/2/1932.
 
זמן קצר אחרי חתונתם נכנסה אימי להריון. תשעה חודשים אחר כך נולדנו אנחנו: תחילה אחי חיים שבתאי, וחצי שעה אחר כך אני, מיכאל אטקין. הלידה התרחשה בבית החולים בגלובוקי, עיר גדולה במרחק של 18 ק"מ מקרולבשצ'יזנה, שם שימשה אמא כאחות.
 
 
כותרת ביניים: ילדות בבית אמיד
 
 
רבים מאלו שנולדו ברוסיה או במזרח אירופה מתארים ילדות בבית עני, שבו שורה הדלות. לא כך היה הדבר אצלנו. לראשונה נתקלתי במחסור בימי המלחמה. בימי ילדותי, עד גיל 7, ידענו רק שפע ועושר. כשאני ואחי התאום הגחנו לאוויר העולם כבר היה אבי, אז בחור צעיר בן 23 בסך הכל, סוחר מבוסס שיחד עם אביו ואחיו ניהל טחנת קמח גדולה, מנסרה לעצי בניין ונגריה משגשגת לרהיטים.
 
בנוסף לכל אלו, היה טרוד אבא מעל לראשו בקנייה ובמכירה של מגרשים לאיכרים ולבני הסביבה בעזרת דודי. כיוון שעסקיו היו מסועפים עד מאוד, היה רותם ביום ראשוון בבוקר את הסוס לכרכרתו, ויוצא לדרכו. בתחילת השבוע יצא לפרנסתו, וביום חמישי או שישי חזר לביתנו כדי לעשות בו את השבת ואת סוף השבוע.למרות שבמשך השבוע שהינו עם אמא, וסבא וסבתא, היה חסרונו של אבא מורגש מאוד.
 
 
כותרת ביניים: תרומות לקרובים ורחוקים
 
היו לו, לאבא, תכונות תרומיות נשגבות. הוא היה אדם שגילגל כספים, ועדיין זכורה לי התמונה הבאה: אבא יורד מהעגלה, ובידיו שקיקים מלאים בשטרי כסף פרי העיסקאות של ימי השבוע. אבל אבא ידע גם לתת. הוא הירבה לתרום כספים לאיכרים העניים שבאזור שלנו.
 
כשהיה עושה את דרכו מעיסקה לעיסקה היה עוצר פה, חונה שם, ונותן לאיכר זה או אחר סכום כסף כדי שיוכל לכלכל טוב יותר את ביתו. האיכרים הכירו לו הרבה טובה על כך ואני משער שאותן מתנות נדיבות, מאוד לא מקובלות, הפכו אותו לדמות מוכרת וידועה באזור מגורינו ובתוך קרולבשצ'יזנה עצמה.
 
עושרו של אבא בא לו מעיסוקו, וגם ממשפחת אביו שאול-רפאל אטקין, בית ידוע של סוחרים. העושר ניכר היטב במשפחת אטקין. ראשית היה הבית. כאשר מסתכלים בתצלומים המצהיבים של ימי ילדותי הרחוקים, אני רואה באחת התמונות את אבי איש חסון, בעל קלסתר פנים שאומר כולו נינוחות, ביטחון, והכרה במעמדו.
 
לא רחוק, מאיתנו התאומים (אני מיכאל, ואחי חיים שבתאי), נשענת על עץ הלבנה (בריוזה) אימי, מביטה אל המצלמה ומחייכת אליה בחיוכה הפוטוגני. אמא היתה יפהפיה. היא חוזרה במשך ימי רווקותה על ידי צעירים רבים, היתה מודעת היטב ליופיה, ולסקס-אפיל שהקרינה.      
 
ברקע, ניצב בית גדול ובתוכו רהיטי עץ יפים, כלי כסף, מרבדים, תמונות וכל אותם כלים יקרים שכסף היה יכול לקנותם. סביב הבית גדר, וברקע של התמונה הישנה נראית החצר הגדולה ובה עצי פרי ולבנה, דובדבנים, שיחי שושנים, עצי איזדרכת ופרחים רבים).
 (זמן קצר אחרי שהחלה מלחמה, ואמא הבינה את העתיד להתרחש, חילקה רהיטים, כלי כסף וזהב בין משפחות איכרים שהיו מהימנים עליה. היא ביקשה שישמרו עליהם עד לתום המלחמה ואכן, בשנת 1945, כשחזרתי לקרולבשצ'יזנה וחיפשתי אחר חפצי הערך, באו אלי האיכרים ואני אז ילד בן 12 והפצירו בי שאקח חזרה את הרכוש המשפחתי).
 
 
כותרת ביניים: אבא בונה לנו בית
 
בהתחלה היה שם רק בית אחד של סבא שאול רפאל. בהמשך, צמוד לו, נבנה בית אבי. שלוש שנים אחרי שנולדנו, בנה אבא מעין בית קטן נוסף שנועד רק לי ולאחי. כשהיו מתקיימות בבית פגישות עסקיות, והן התקיימו לרוב, אסר עלינו אבא להפריע אותו ואורחיו. היה עלינו להמתין בסבלנות עד לסיומן של הפגישות הללו, ורק אז הותר לנו לשוב לביתם של הוריי הצמוד, כאמור, לאגף שלנו, הבית שלנו.
 
כאן עליי להדגיש:
בביתנו לא שררה אווירה של משטר חמור ונוקשה. ההיפך הוא הנכון. בכל ביקור עיסקי כזה, כאשר נתבקשנו להכנס לאגף האחורי, היתה אמא מביאה לנו משקה טעים, עוגות ופירות. בהמשך היתה מסמנת לנו אימתי יכולים אנו לחזור לבית ההורים.
 
בית משפחת אטקין היה מוקף אהבה, אבל היו בו גם גבולות ברורים מאוד של מותר ואסור. לא הייתי מעלה בדעתי כי אורחים שישבו בסלון, נהנים מהתקרובת, יופרעו על ידי שני פרחחים קטנים החוטפים מהשולחן המרכזי עוגות או משקה. הדבר היה מבחינת בל ייעשה. וסמכותו של אבא, ויראת הכבוד שחשנו כלפי ההורים היו כה גדולים, עד כי לא היינו מעלים כלל על דל מחשבתנו לעשות דברים שכאלו.   
 
אבא, כפי שכבר הובן בוודאי, היה מחנך מהדרגה הראשונה. הוא מעולם לא הרים עלינו יד, אבל די היה בכך שאמא תזקוף אצבע קטנה, תביט בנו חמורות, ותאמר: "שניכם, אם לא תתנהגו יפה, אספר זאת לאבא". די היה בכך, כי מייד היינו שנינו (ובמיוחד אני, השובב מבין התאומים) הופכים לשתי כבשים תמימות. השפעתו של אבא עלינו היתה כה גדולה, גם כשהיה רחוק מאיתנו ומהבית עשרות קילומטרים.
 
אלא שיותר משהיה איש של סדר ומשמעת, היה אבא איש של חינוך ודברים שאמר ועשה אז ניכרים בי עדיין עכשיו, 61 שנים לאחר שכבר איננו יותר בין החיים. ביתנו היה עמוס לא רק בכלי כסף ובכלי סכו"ם נאים, אלא גדוש גם בקלסיקה רוסית (טורגנייב, פושקין, דוסטוייבסקי) וכמובן בספרי ילדים, מצרך נדיר למדי באותה תקופה רחוקה. אבא עודד אותו להתעניין במוסיקה, ולעשות ספורט עיסוקים שלא אפיינו כלל את יהדות אירופה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.
 
 
כותרת ביניים: נעימות, ושירים רוסיים
 
מצד אחד היה זה אבי איש של חינוך, משמעת, והשלטת סדר. ומצד שני היתה אימי חוה אישה יפה, נעימת סבר, שבמשך כל שעות היום לא פסקה מלזמר לעצמה שירים ברוסית. כל כך יפה שרה, עד כי רציתי להיות לצידה שעות רבות, לשיר ממש כמוה (הדבר משפיע עלי עד עצם היום הזה, שכן אני מכור לשירים רוסיים, ומשמיע אותם לעצמי בביתי, פעמים תכופות). אמא היתה לא רק יפה. היתה לה הופעה אסתטית מרשימה, והיא הרבתה ללבוש בגדים אלגנטיים לפי צו האופנה של אותם ימים.
 
כבר בשנות העשרים, ידעה אמא לעשות את השילוב הנכון לעיתים הבלתי אפשרי של אשת מקצוע העובדת כאחות בבית החולים בגלובוקי (עיר מולדתה), ושל אם לשני ילדים קטנים, רעיה מסורה. למרות שהיו לה דיעות מוצקות משלה, נטתה לוותר לאבא בעיניינים עקרונים אלו ואחרים. למען שלום בית. היא לא הפגינה נטייה להלחם ולהאבק על דברים שלא נשאו חן בעיניה. היא ויתרה על שלה, אבל העניקה לנו בית חמים ושקט.
 
אמא היתה אמנם אחות רפואית-רחמניה, אבל בראש ובראשונה, עקרת בית למופת. בימים שבהם אנו קונים הכל מן המוכן, אני אוהב לצלול לאחור אל אותם ימים רחוקים, אל התקופה שבה אמי היתה עומדת במטבח, מחמיצה, מבשלת, עושה לנו ריבות ומיני מרקחת (וארעניאס) וחמוצים שהיו גודשים אחר כך את המדפים (פוליצעס) במסדרון שבין בית הורינו ואגף הילדים.
 
 
כותרת ביניים: התחלה בשומר-הצעיר
 
אמי ואבי, היו כמדומני אחד הזוגות היפים בגלובוקי ומאוחר יותר בקרולבשצ'יזנה. כפי שכבר ציינתי, נולד אבא בדוקשיץ. בוילנה סיים בהצטיינות את הגמנסיה והוא בן 16 בלבד, תלמיד מחונן. אמא גדלה בגלובוקי ושניהם היו חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר, שם נפגשו לראשונה. אמא היתה צעירה יפה, מוקפת תדירות במחזרים רבים. לימים, סיפרה לנו אמא שהעדיפה את מנחם מנדל על פניהם של האחרים לא רק משום שהיה נאה אלא משום שהיה אדם טוב, חביב, וידע תמיד כיצד להצחיק אותה. בהמשך, הפכה יד ימינו הן בתחום המסחר, והם בתחום חינוכם וגידולם של הילדים.
 
בתנועת הנוער, היתה אמא מספרת אחרי מותו, "היה אבא שלכם מסמר המסיבות, איש מרכזי, מרבה להתיידד עם צעירים בגילו". עובדה זו, אגב, עזרה לו מאוד בעיסוקיו. מעולם לא התנשא מעל איש, למרות שבא ממעמד רם. בשפתנו היום ניתן בהחלט לומר כי אבא הביט לאנשים בגובה העיניים תכונה נוספת שהפכה אותו לטיפוס אהוב ופופולארי כל כך.  
 
כותרת ביניים: משפחה גדולה ואוהבת
 
לא רק אמא ואבא היוו את תמונות נוף ילדותנו. משפחה גדולה ניצבה תמיד ברקע ולמעשה שנינו גודלנו גם על ידי סבא וסבתא, הורי אבא, שהיו בשנות השמונים שלהם.
 
אני זוכר היטב את אביו של אבא, שאול-רפאל ואת סבתי, חיה ליבע לבית קבקוב. זכורים לי בני משפחה נוספים ובן דוד בשם אברהם (בומה) קבקוב שעלה ארצה כחלוץ לפני המלחמה, והפך ברבות הימים לנהג "דן" ותושב תל-אביב. הוא זה שאיתר אותי במוסד חינוכי חקלאי במגדיאל - שאליו נשלחתי מייד אחרי עלייתי ארצה.
 
דמות משמעותית נוספת בחיי היתה סבתא, אמו של אבא, שהביאה לאוויר העולם שמונה ילדים (שישה אחים ושתי אחיות). אני זוכר אותה לא רק משום שהיתה מכבסת, מגהצת, ודואגת ללא הרף לתחזוקה השוטפת של בית המשפחה (סבא וסבתא גרו כאמור, בסמוך לנו, בבית פרטי, יפה לא פחות). כילד, אני זוכר במיוחד את מטעמי הצ'ולנט והקוגל והדגים שהיתה מכינה לקראת יום השבת, את הריח המטריף הנישא באוויר, ואת המשפחה המורחבת המתכנסת בשבתות, לבושה לבן, לשמחת כולם.
 
כותרת ביניים: חגים, בית כנסת ומלמד עצבני
 
נחשבנו לדתיים ובימי שבת היינו הולכים כולם לבית הכנסת שהיה ממוקם בביתו של סבא אחד משני בתי כנסת שהיו מצויים בקרולבשצ'יזנה. בית הכנסת היה בסלון. חדרון זעיר צמוד לסלון הפך בעת התפילה לעזרת נשים מאולתרת. זוכר אני את אמא עומדת ומדליקה את נרות השבת סמל משפחתי עד עצם היום הזה. 
 
פרק בלתי נשכח בחיי התרבות שלנו היו החגים. ראש השנה עבר עלינו בבית הכנסת, ובהמשך זכורים לי בני המשפחה לבושים לבן המברכים זה את זה בשנה-טובה ובחתימה טובה.
 
אבל החגיגי והאהוב מכולם היה חג הסוכות. כמה ימים קודם לכן, אני נזכר בגעגוע, היה אבא אוסף את אחיו, ויחד הולכים כולם אל חצרו הגדולה של סבא שאול-רפאל.
 
כל בני המשפחה השתתפו בבניית הסוכה. ביחד היו מעמידים את הקרשים שהוכנו מבעוד מועד ומקימים סוכה לתפארת. אחרי שהכינו את השלד היו עוטפים את הסוכה בסדינים צחורים. אחריהם, היו הנשים תולות קישוטים ססגוניים חלקם חדשים, חלקם משנים עברו, כאלו שכבר הכרנו. אחרי הסכך הגיע תורם של הרימונים והפירות. 
 
אגב תפילה, ודת, נזכר אני כי בגיל שלוש שנים כמקובל אז התחלתי ללכת לחיידער המקומי (כיתת לימוד, שם ילדו ילדים לקרא עברית, ידיש,ולימודי קודש) ושם גם למדתי קרא וכתוב, תורה ומעט יהדות. הרבה מאותו חיידער אינני זוכר. גם שמו של המלמד נשכח זה מכבר, שלא כמו נחת שוטו. המלמד נהג לעיתים להצליף בנו, על שלא זכרנו לשנן את הפסוקים שלימד.
 
ואף על פי כן, אינני יכול לומר שהיה אדם רע. הוא היה גבר גבוה, חייכני ועטור זקן. המשמעת שניסה להטיל בנו היתה יותר נוהג מקובל. כך או כך, כיוון שהייתי תלמיד מצטיין שלומד היטב וזוכר את תלמודו, כמעט שלא סבלתי מנחת זרועו (את כישרון הלימוד שלי אני מייחס ל"ירושה" שקיבלתי מאבא, סטודנט מצטיין בגמנסיה תרבות בוילנה שם גם למד עברית בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה).  
(אז כמובן לא ידעתי, אבל המעט שלמדתי בלימודיי בחדר היה הבסיס למשך חמש השנים הבאות. רק אחרי המלחמה, ואני ילד כבן 13, חזרתי לכיתה ג', להמשיך היכן שהפסקתי שנים קודם לכן. הכישרון ללמוד במהירות סייע לי גם הפעם. תוך זמן קצר הדבקתי את הפיגור הרב בלימודים).
 
 
 
 
 
החיים נראו אז רצופי שמחה ונטולי דאגות. זכור לי כי בקייץ היינו מחכים תמיד ליציאה לחופש השנתית, שהתקיימה בבקתת נופש (דאצ'ה) לא רחוקה מביתנו, כנראה ליד העיר דוקשיץ, על קרקע שהיתה שייכת למשפחתו של אבא. הנופש לא ארך יומיים שלושה, אלא חודש או חודשיים. היינו מעמיסים על העגלה כלי בית, מצעים, ומצרכי מזון, ונוסעים אל הדאצה לבלות בה את רוב ימי הקייץ. 
 
כותרת ביניים: קרולבשצ'יזנה
 
כשאני מסתכל עכשיו לאחור, עולות בי תמונות יפות לא רק של הורי ושל משפחתי, אלא גם של קרולבשצ'יזנה (קרולבשינע ביידיש) כולה על אנשיה, בתיה, חנויותיה וחיי המסחר שלה.
 
קרולבשצ'יזנה החלה את קיומה כתחנת רכבת מרכזית, אליה התנקזו רכבות מכל רחבי רוסיה הלבנה. בגלל היותה צומת מרכזי של מסילות ברזל נבנו סביבה מחסנים רבים. היה זה אך טבעי שסמוך לאותם מחסנים הקימו את ביתם עובדי תחנת הרכבת, הפועלים ואחר כך בני משפחותיהם.
 
זו היתה גם הסיבה שאבא וסבא שאול-רפאל תקעו יתד באותה עיירה קטנה. בהיותם אנשי מסחר ממולחים, זיהו מראש את הפוטנציאל העיסקי הטמון בקרולבשצ'יזנה והחליטו להקים במקום את המטה של עסקיהם הרבים. זמן קצר אחר כך בנו במקום את בתיהם הגדולים. מאוחר יותר הגיעו למקום גם שאר בני המשפחה. בהמשך, התגוררו בעיירהשלנו 80 משפחות יהודיות, רובם בעי עסקים קטנים.
 
קרולבשצ'יזנה עצמה היתה עיירה קטנה, עם רחוב מרכזי סלול מאבנים (סולינג) וסביב הרחובות הנקיים המסודרים נבנו בתי עץ רבים. ליד הישוב הקטן זרם נהר רחב ידיים, ובסמוך חוות איכרים ציוריות ובהם בעלי חיים שונים (כמו פרות, כבשים, סוסים וחזירים), שדות חיטה גדולים, מטעים של עצי פרי ועשב ירוק ורענן בכל חלקה פנויה.
 
למרות שאני מספר לכם על שנות העשרים, הרי שעל אבני הרחוב קיפצו כבר מכוניות חדשות, לצד העגלות והכרכרות. בשני צידי הרחוב היו ממוקמות חנויות, ביניהם האטליז הכשר, שם היתה אימי קונה את הבשר לקראת השבת ושאר ימי השבוע.
 
הקשר עם האוכלוסיה המקומית התנהל בלא קשר לאמונה או דת. גויים ויהודים גרו בקרולבשצ'יזנה בכפיפה אחת, מנהלים זה עם זה חיי מסחר ערים, מרבים בעזרה הדדית. הילדים שיחקו זה עם זה ברחובות. המבוגרים קנו מאבא מגרשים, מכרו לו דירות, וחלק משגשוגה של העיירה בא לה בשל קשריה עם משפחת אטקין. 
 
לא פלא, שהשם אטקין היה מפורסם מאוד באזור. הבית המה מאנשים ללא הרף, כאלו שבאו לעשות עיסקאות שונות עם אבא, אבל לא רק. כבר אז, התחלתי להפנים את מידת הכנסת האורחים של בני המשפחה כולה. יהודי המזדמן לאזור, הולך אורח, קבצן או סתם נווד כל כולם התקבצו ובאו אל תוך ביתנו, ולבית סבא או לבית אחד הדודים. לאמא ואבא היה חלק נכבד ביצירת האווירה הנעימה בבית.
 
כאן מצאו תמיד בית חם, מזון, ואוזן קשבת. בדרך כלל, אם היו נזקקים, גם יצאו מהבית ומטבעות מצלצלות בכיסם. זכור לי בית הומה מאדם, מלא שמחת חיים, שהצחוק והשירה אינם חדלים בו לעולם. היה נפלא להיות לא רק במקום מעין זה, אלא לגדול כבן להורים נהדרים ויפים כל כך. נהנינו להיות במחיצתם של אבא ואמא, היה לנו נעים איתם, וחשנו שממש יום חג הוא עבורנו בהיותנו עם הורינו היקרים חוה ומנחם מנדל אטקין וכל בני המשפחה. הזכרון הטוב ממשפחת אטקין נשאר לנצח לכל הידידים. 
 
 (השם אטקין היה מטבע קשה, וגם אחרי המלחמה הרבו אנשים להפציר בי שאבוא ואתארח בביתם, שאוכל ואתחזק, שאלון במקום, עד שאתאושש מאימי המלחמה).
 
 
כותרת ביניים: הרעלת דם קטלנית
 
אבא היה "גבר אמיתי", חסון, נאה מראה, אהוב ואוהב. לחוזק הפיזי שלו יצאו מוניטין. מכל האמור עד כאן, נקל להבין כי מותו בא עלינו כהפתעה גמורה.
 
עד גיל 32 הרבה אבא להתרוצץ בכל רחבי האזור לרגל עניני המסחר שלו. בשלב מסוים, בעקבות עקירה שגרתית של שן, לקה בהרעלת דם. היו אלו שנים מועטות לפני פיתוח תרופת הפניצילין. אנטיביוטיקה לא היתה אז עדיין בנמצא.
 
ממון, כפי שכבר מובן מכאן, לא היווה כל בעיה. וכיוון שסבא וסבתא וכל בני המשפחה - היו נחושים להציל את חיי בנם, פתחו במסע בכל רחבי אירופה המזרחית בחיפוש אחר רופאים מעולים. באמצעות מכוניות, ורכבות, נסעו לוילנה, ורשה, קרקוב, פולוצק, ויטבסק, ומולודצ'נה. במשך שבועות ארוכים נטל אבא תרופות, ביקר אצל רופאים וקיווה למצא מזור לאותה הרעלת דם שאיימה על חייו.
 
למרות שהייתי אז בן שבע שנים בלבד, אני זוכר היטב את חודשי חייו האחרונים. אינני זוכר אבא ששוכב במיטה, חיוור, או חולה. ואם זכרוני איננו מטעה אותי, המשיך אבא בעסקיו, גם אם בקצב איטי יותר. הוא המשיך בנסיונות ההבראה שלו. אני זוכר אותו עומד בחדר האמבטיה, מגרגר בגרונו תרופה כלשהי שנתן לו רופא מקומי. אבל לפחות לי כילד קטן לא נראה אז כאדם חולה מאוד.
 
במשך זמן מה, היו כולם אופטימיים. כי אחרי ששב אבא ממסעותיו אצל אותם רופאים, התחזק מעט. עקבות לאותה תקווה שנכזבה אני מוצא מאחורי תמונה ישנה ששלחה אימי לאחיה, אבא קמינסקי שבארגנטינה (לשם היגר ב 1930). בתמונה נכתב ביידיש, בשוליים: "כשיבריא מנחם-מנדל, אכתוב לכם מכתב מפורט יותר".
 
ימיו האחרונים של אבא עברו עליו בבית החולים בגלובוקי, שם עבדה אמא כאחות. אינני זוכר בדיוק מה קרה, שכן סרבו לומר לנו הקטנים במפורש כי אבא חולה מאוד. היום איו יודע כי בימים האחרונים לחייו הדרדר מצבו במהירות והוא נפטר, לצערנו הרב.
 
דבר אחד אני זוכר בבהירות רבה: בקשתי לצעוד ברגל אחרי ארונו של אבא, הנישא על עגלה רתומה לסוס. כך, לאורך של 18 קלומטרים, עד שהגענו לבית העלמין היהודי בגלובוקי. הייתי אז ילד בן שמונה וחצי, ומותו הכאיב לי מאוד (אבא היה נשוי לאמא תשע שנים בלבד, ולי היתה תמיד תחושה כי זכינו לשהות במחיצתו זמן קצר מדי).
 
אני זוכר היטב את אותם ימים בהקשר של חג הפסח. במרץ 1941 נפטר אבא ושבוע או שבועיים אחר כך ניהלנו, לראשונה, את ליל הסדר ומקומו הקבוע ריק ומכאיב.
 
מותו של אבא, כפי שכבר ציינתי כאן, היה אחד האירועים המרכזיים בחיי ולא רק בגלל אובדן אב לילד כה קטן, אלא לא פחות בשל אישיותו המיוחדת והדומיננטית של אבי בחיי, ובחיי המשפחה כולה. מנחם מנדל היה עמוד תווך. איש יציב, חזק, שאפשר תמיד להשען עליו. לא בכדי בחר בו סבא, מבין כל שמונת ילדיו, להיות יד ימינו בעסקיו הרבים והמסועפים.
 
מנחם מנדל היה לא רק אבא טוב, ובן אוהב, כי אם גם בעל למופת. אני שומע עד היום את הדי צחוקם של אבי ואימי, את טון הדיבור הרך והאוהב שלהם. אין לי ספק בכך: אבא היה בעל, שכל נערה יהודיה היתה מאחלת לעצמה. אבא יקר: גם היום חש אני בחסרונך, כלכך אהבנו אותך וכל כך מעט זמן היינו במחיצתך. רק שמונה וחצי שנים היית לנו לאבא אהוב.
 
כותרת ביניים: ענני סערה באופק
 
אבא היה אדם חזק, אבל רק אחרי מותו התגלתה באמא עוצמתה האמיתית. למרות האבל הכבד, לא הרשתה לעצמה לבכות בנוכחותנו על אף שמשער אני שהזילה דמעות רבות על מיטתה בכל לילה. כדי לסייע לה, ביקשה מאחותה לאה לבא לגור בביתנו. לאה היתה אז כבר רווקה "זקנה" וכיוון שהיה ברור לכל כי לא תינשא, היה זה סידור נוח לכולנו. אמא הרוויחה עזרה, לאה לא נאלצה להתמודד שוב עם בדידותה.
 
כלפי חוץ, המשיך בית אטקין לתפקד כרגיל. חוסנה הפיננסי של המשפחה היה יתרון. גם עתה, לא חסרנו דבר. אבל הרחק באופק, החלו להראות ענני סערה.
 
בהתחלה היו אלו שמועות בלבד. עוברי אורח שעברו בעיירה סיפרו על התנכלויות ליהודים. כשהייתי מתגנב אל מתחת לשולחן, חוסה בצל המפה הכבדה, הייתי שומע על גלי אנטישמיות מתפרצת, יהודים מוכים, ועל אנשים שנעלמים מביתם ונשלחים לעבר הבלתי נודע. היו דיבורים על יהודים שנרצחו, דבר שהיה קשה להאמין בו באותם ימים.
 
הדברים נפלו על אוזן קשבת. ממקום המסתור שלי מתחת לשולחן האוכל התחלתי לקלוט ויכוחים הולכים ומתעצמים: האם לעזוב את קרולבשצ'יזנה ולנדוד צפונה לכיוון סיביר, או שמא עלינו לדבוק במקומנו, בעסקים, ולחכות כפי שקרה בעבר שהסערה תחלוף מעל ראשנו? הכל היה מבולבל ואיש לא ידע מה כדאי לעשות בעירה שלנו.
 
כמה תמימים היינו. אחרי ויכוחים וחילוקי דעות, הצליחו בני משפחת אטקין לשכנע עצמם כי עסקיהם והאנטרסים הכלכליים שלהם כמוהם כפוליסות של ביטוח שיעמדו להם בעת צרה. ההחלטה היתה: נשארים בקרולבשצ'יזנה, ומחכים לראות מה יקרה.
 
לא נאלצנו לחכות זמן רב. במרץ 1941 נפטר אבא מאותה הרעלת דם. שלושה חודשים אחר כך, ואנו עדיין שרויים באבלנו, הפרו הגרמנים את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ופלשו בבליץ מהיר ואכזרי לרוסיה, ממשים את תוכניות מבצע ברברוסה.
 

הגרמנים הלכו והתקרבו. אנחנו נשארנו עדיין בביתנו. ביוני 41 הגיעו לרוסיה הלבנה וכמה שבועות אחר כך, לקראת אוקטובר 41', נשלחנו כולנו לגיטו 20 המשפחות היהודיות, על 80 מאנשיהם. פרק הילדות שלי תם ונשלם, עשר שנים לפני המועד שנקבע לו. מעתה ואילך אני עתיד לסבול.


Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז, רחוב נירים 3 ת"א,  טל': 03-7542873   || מוקד:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים