חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק מס' 3- הפרטיזן הצעיר


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >> פרק מס' 3- הפרטיזן הצעיר
 
 
 
60 שנים אחרי חיסולו של הגטו, ומותם של יקירי, אני מביט לאחור בגאווה ואומר: לא. אנחנו לא הלכנו כצאן לטבח. נלחמנו, נאבקנו, ובתוך אותם קרבות שנמשכו כשבוע ימים לקחנו אל מותם עשרות חיילים גרמניים.
 
כפי שכבר סיפרתי מעט קודם, אנשי גטו גלובוקי החליטו להאבק. הסיבה: ידיעות מודיעיניות שהגיעו אל הנהגת הגיטו, על חיסולו הקרוב. ניתן לומר כי מבחינה מסוימת היה לנו מזל. בעוד שמסביב משתוללת תופת, ומכל רחבי אירופה נשלחים יהודים להשמדה ברכבות גדושות (דבר שלא ידענו אז), הגיטאות גלובוקי ומיר היו האחרונים שיועדו לחיסול.
 
האימה השתוללה גם ברוסיה הלבנה. הגרמנים הלכו וחיסלו גיטאות שהיו לא רחוקים מאיתנו כמו דוקשיץ, דיסנה וביאליסטוק. רוב היהודים שם לא הועלו אפילו על רכבות. ילדים, נשים וגברים רוכזו בכיכר העיר, הובלו במצעד משפיל אל היער הקרוב ושם לאחר שכרו לעצמם בור ענק - נורו ונקצרו למוות. דקות אחר כך כוסה הבור. עוד קהילה יהודית מפוארת נעלמה כלא היתה (בקהילות רבות, אחרות, ניצלו יהודים ממותם, ממש ברגע האחרון לאחר שהצליחו להסתתר בין גוויות ההרוגים).
 
ידענו כי דברים רעים קורים ליהודים, אבל לא שיערנו עד כמה אכזרים יכולים להיות הגרמנים. כיוון שהתמחו בתעמולה ובשקר, נתנו לנו את הרושם כי שובנו לקרולבשצ'יזנה הוא באמת רק עניין של זמן. קיווינו שבקרוב תסתיים לה המלחמה, ואנחנו נוכל לשוב בשלום אל בתינו ואל חיינו הקודמים. היו שאמרו לעצמם: "יידן, נקמה, נקום ונהרוג את הנאצים, נהלום בהם ונגן על כבודנו".
 
כותרת ביניים: מרד גיטו גלובוקי
 
באוגוסט 1943 באה אשלייה זו אל קיצה המר. הנהגת הגטו הודיעה בחשאי לתושבים כי חיסולו קרוב, וכי יש להערך למאבק. אל לנו לוותר. בגטו, כאמור, נאספו מזה חודשים ארוכים כלי נשק רבים, תחמושת, ונשק קר שחלק ממנו הוצנח אל הגטו וסביבתו על ידי מטוסים של הצבא האדום (הדבר נודע לי מאוחר יותר, מפי אנשים מבוגרים). במקביל, עברו צעירי תנועות הנוער אימונים צבאים למחצה. היה ברור כי הגטו לא יחזיק מעמד, אך היה גם ברור כי לא נלך אל מותנו בלא מאבק, וכי נלחם על כבודנו.
 
כל המסופר כאן, הוא תוצאה של קריאת ספרים שנים אחר כך, ושיחות ממושכות עם חברים וניצולים. אז, כילד קטן בן עשר, לא ידענו אני ואחי וחיים על מה כל המהומה. הבחנו בהמולה רבה, ראינו צעירים רצים, מתרסים מוקמים, אבל איש לא טרח ליידע אותנו במתרחש ולא אמר לנו מה עתיד להתרחש ומה עלינו לעשות. דודה לאה, גם אם ידעה דבר או שניים, לא גילתה לנו מאומה. אנחנו חיכינו בפחד לבאות ורק בלילה, לפני השינה, היינו קוראים לאמא: "היכן את אמלא'ה? אנחנו מתגעגעים אלייך, רוצים אותך מאוד"
 
ואכן, באותם ימים חסרה לנו אמא מאוד כושר ההחלטה שלה, האומץ, הנחישות, קור הרוח ושיקול הדעת. היום אני מבין שלא היה בידה להגיע אלינומהיערות, מיחידת הפרטיזנים שבה לחמה. היינו שלושתנו לנפשנו אני, חיים אחי ודודה לאה (אחותה של אמא).
 
שבוע לפני האקציה הסופית פרץ המרד, בצורת זריקת רימונים לעבר החיילים הגרמנים, וירי לעבר הטנקים וכלי הרכב הצבאיים. הגרמנים הגיבו מייד. הם כיתרו בטנקים את הגטו משלושת עבריו. את הצד הפונה ליער השאירו פנוי. הפחד הישן מפני הפרטיזנים עשה את שלו. יותר מאוחר הבנתי כי דבר זה הציל את חיי.
 
שבוע ימים נמשך המרד. צעירים יהודים היו מתנפלים על חיילים גרמנים וחוטפים אותם. צלפים משלנו לא הפסיקו לירות ולהרוג חיילים. גם פרטיזנים שהסתננו מהיער אל הגטו עשו את שלהם ולחמו נגדם. הנאצים מצידם לא נשארו חייבים. הם הפגיזו באכזריות את הבתים בהם הסתתרו יהודים, השליכו פצצות, הרסו ושרפו עד היסוד. חשנו כי "לכבוד" הוא לנו שהגרמנים נלחמים בנו, היהודים, שעד היום נחשבו חלשים וחסרי אונים.
 
שלושתנו התחבאנו בבית, יודעים ולא יודעים מה מתרחש. מדי פעם הייתי מגיח אל הרחוב, אוסף מעט מידע וחזור הביתה. חלק מהסיורים היו אל בתי הקרובים שהתגוררו במרחק של דקות הליכה מאיתנו. הייתי מגיע, משוחח עימם, מוסר ברכת שלום, וחוזר אל הבית שלנו.
 
יום אחד, במו עיניי, ראיתי כיצד חיילים רודפים אחרי שני בניו של לדרמן, יושב ראש היודנראט. בניו של לדרמן רצו רגלית. החיילים דלקו אחריהם באמצעות אופנוע עם סירה. ראשונים רצו מוטקה וירוחם, אחריהם האופוע והחיילים ואחרון אחרון אני ילד קטן בן עשר שלא יכול לכבוש את סקרנותו ומכניס את ראשו לגוב האריות, ושואל עצמו: למה רודפים אחרי שני הגיבורים?.
 
סוף הסיפור: הגרמנים הרגו את אחד האחים. אח שני הגיע בשלום אל עליית הגג בה הסתתר, והמשיך לצלוף בגרמנים בדייקנות, עד שאזלה התחמושת שברשותו. האח שניצל הצטרף לפרטיזנים ביערות.
 
שבוע ימים נמשכה ההתקוממות. בשלב מסוים נמאס כנראה לגרמנים. הם החליטו לחסל סופית את הגטו ובאמצעות טנקים החלו לירות פצצות תבערה. עתה, בער הגטו כולו. זה היה ב 20.8.43. כך עד ל 28.8.43. עכשיו היה ברור לי: אסור לנו להישאר כאן, לחכות לגרמנים. עלינו להמלט!
 
כאן, נכנס שיר הפרטיזנים, במסגרת:
 
1. אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
 
את אור היום הסתירו שמי העננה
 
הן יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
 
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.
 
 
2. מארץ התמר עד ירכתי כפורים
 
אנחנו פה במכאובות וייסורים
 
אך באשר טיפת דמנו שם ניגרה
 
עוד ינוב עוז רוחנו בגבורה.
 
כותרת ביניים: אני נמלט, ונשאר בחיים!
 
נשארנו עוד יום בבית, עד ליום שישי, ה 20.8.43, ואז יצאנו החוצה, לעבר גדר העץ שכבר היתה פרוצה בכמה נקודות. לא רק אנחנו יצאנו לשטח הפתוח. הגטו כולו נערך ליציאה. הבריחה הגדולה החלה. חלק מהיהודים החליטו לברוח אל היער, או לכיוון הנהר. היתה לנו ברירה אחת: להשרף בחיים בגטו, או לנסות לברוח! אני עצמי לא רציתי למות, חשתי שעלינו לברוח!
 
אבל אז, גילינו שהגרמנים אורבים לנו, ממתינים שנצא מהבתים המוגנים יחסית אל השדות הפתוחים והחשופים. אז גם ראיתי לראשונה את המוות, פנים אל פנים: יהודים נמלטים, גרמנים עומדים מרחוק, עם מכונות יריה רועמות, ודמויות רצות במהירות, מדי פעם נופלות וקורסות באמצע השדה, לאחר שמטר הכדורים מדביק אותן. זו היתה רולטת מוות במלא מובן המילה.
 
הרגע ההוא קפא בזכרוני, ואני רואה אותו כאילו התרחש רק תמול שלשום: לאה עומדת בתווך. משני הצדדים מחזיקים בה בחוזקה חיים אחי, ואני. 20 מטרים מהגדר. "אנחנו צריכים לרוץ מייד!", אני צועק לה, מבין שהזמן היקר הולך ואוזל. אבל לאה, קפואה מפחד, נותרת עומדת על מקומה. "אנחנו לא הולכים לשום מקום", הוא פוקדת בחרדה. "כאן נישאר ואם צריך, אז כאן נמות".
 
"את לא רואה שהם הורגים אנשים", אני לא מוותר לה, מרגיש לפתע כמו בחור מבוגר בן 18. "בואי נרוץ".
 
"לא", היא מתעקשת במן אטימות, "תחזיק חזק ביד שלי ואל תזוז".
 
 
באותו רגע הבנתי שעלי לפעול לפי האינסטינקט שמנחה אותי, שאסור לי לוותר לדודה לאה. מבלי לחשוב הרבה ניתקתי את עצמי בכוח מידה האוחזת בי. אינני זוכר אם דודה לאה ניסתה לתפוס אותי, אם צעקה אחרי. לא הבטתי לאחור. באותו רגע פרצתי בריצה מטורפת דרך הפרצה בגדר, מתחת לקני הטנקים, לעבר היער הרחוק, הסיכוי היחיד לחיים. כל הרצים רצו לברוח להנצל. החיים היו יקרים לנו מאוד.
 
 
זה היה מירוץ לחיים, פשוטו כמשמעו, ועד היום אינני מבין כיצד סיימתי אותו בחיים. ייתכן כי עצה ששמעתי מדודיי היא שסייעה לי. "כשיורים עליך", אמרו לי פעם, "עליך לרוץ בעקלתון (זיג-זג). ככה לא ישיגו אותך הכדורים". המידע הזה נתקע בזכרוני. עכשיו, בריצה על רגבי השדה החרוש, עטוף במעיל עבה ונעליים מכבידות, עשיתי כמצוותם. וכשחשתי שהמעיל והנעליים מאיטים את קצב ריצתי, הורדתי אותם והמשכתי לרוץ במהירות.
 
 
כותרת ביניים: הפציעה, אנחנו מגיעים ליער
 
אינני יודע כמה זמן רצתי. אני זוכר, כמו בסרט, את המנוסה ההמונית, את הכדורים ששרקו סביבי, את היהודים שרצים וכושלים, רצים ונופלים כאשר כדור ממכונת יריה משיג למוות חלק מהם. לי עצמי היה מזל. כיוון שהייתי כבר ילד אתלטי, ידעתי לרוץ מהר. הבנתי שאסור לי לעצור, אלא בחסותם של העצים ההולכים ומתקרבים, היער שאליו חששו הגרמנים להתקרב.
 
לרגע לא עצרתי, גם כאשר חשתי דקירה חזקה בכף רגלי וראיתי את הדם. המשכתי להתקדם. אחי חיים ודודה לאה נותרו אי שם מאחור, בגטו הבוער, עם עוד 8000 יהודים. יותר לא ראיתי אותם, ולמען האמת לא חשבתי עליהם באותו רגע. מחשבה אחת הדריכה אותי באותו בוקר של יום שישי: להגיע חי אל עצי היער שהיו רחוקים ממני עתה מרחק של 500 מטרים.
 
אלא שכוחי לא עמד לי יותר. נראה כי הפציעה היתה חמורה ממה שחשבתי והכדור שחלף את כף הרגל ריסק עצמות ובשר. הגרמנים אמנם לא רדפו אחרינו, מפחד הפרטיזנים, אך היה ברור כי לא אוכל להישאר שם לאורך זמן. חיפשתי בעיני אחר מושיע, שיבא ויעמיסני על כתפיו לכיוון עצי המסתור. כאשר חלפתי ערוץ קטן הבחנתי בדם ניגר מרגלי.
 
המושיע לא איחר לבא. היה זה מוטקה קראוט, שמאוחר יותר נפגשתי עימו בארץ והוא הפך להיות בן בית אצלנו. בלי אומר לקחני על גבו ובריצה קלה נכנס אל תוך מסתור היער המוגן והבטוח. ידענו כי לכאן לא ייכנסו הגרמנים. עצרנו, מספר יהודים, כדי להרגע קמעא מהריצה מטורפת וכדי להחליט מה עלינו לעשות, לאן נמשיך את דרכנו כשאנו מצויים בתוך הפושצ'וט, יער עד גדול. לא ספרתי כמה יהודים נמלטו, אך הם לא היו רבים.
 
ראשית דבר, הציץ מוטקה בפצעי. ולמרות שלא התמצא בכגון אלו הסיר את חולצתו, עשה מעין חוסם עורקים מאולתר וחבש את הרגל הפגועה. איני זוכר כמה זמן עמדנו שם. חיכינו למשהו שיקרה. מרחוק נשמעו הדי מכונות הירייה ופגזי הטנקים, המחסלים בשיטתיות את הגטו היהודי בגלובוקי. היינו בני מזל. אלו שנשארו בחיים באותו יום הוצאו מאוחר יותר להורג. אלו שלא חצו את השדה נשארו למות במקום.
(ברצוני לציין כי במשך שנים הייתי בקשרים עם מצילי מוטק'ה, שנפטר לפני כמה שנים בביתו בחולון).
 
כותרת ביניים: חייבים להמשיך להתקיים!
 
אחרי מספר שעות נרגעו כולם. לא היה לנו שמץ של מושג היכן אנחנו נמצאים. כאן המקום לציין כי פושצ'ה היא לא חורשה של עצי אקליפטוס. המדובר ביער המשתרע על שטח עשרות קלומטרים רבועים, ובו נהרות, נחלים ופה ושם גם כמה כפרים קטנים. ובזמן שהמבוגרים ישבו לטכס עצה, פרשתי אני הצידה. עצוב, מדוכא, פורץ בבכי.
 
היתה זו פעם ראשונה שבה פרצתי בבכי, בכל אותם חודשים קשים. עתה הרשיתי לעצמי לפרוק מעל ליבי את כל המועקה הקשה שהצטברה בתוך תוכי במשך זמן כה רב. באותו רגע של ייאוש לא ידעתי מה קרה לאחי חיים ודודתי לאה, אם כי שיערתי כבר אז שלא אראה אותם יותר בחיים. לא ידעתי מה קרה לבני המשפחה, לחברים, לקרובים, לכל עולמי, מדוע ירו דווקא עלי, אבל ידעתי שעלי להיות מעתה חזק, לא עוד ילד קטן.
 
אבל יותר מכל, התגעגעתי לאמא. ידעתי שהיא בחיים, אי שם ביער שבו יושב גם אני. ציפיתי למלותיה המרגיעות, למגע ידה המנחם, לעצותיה, לבטחון שהיתה תמיד מעניקה לנו. נראה שגם הפצע התחיל להכאיב. שאלתי את עצמי איך אבריא ואתגבר על אותה פציעה חמורה. עתה גם התחלתי לייסר את עצמי על שעזבתי את דודתי ואחי.
 
החשיכה הלכה וירדה על היער. המבוגרים שסביבי החליטו כי החבורה תישאר במקומה, בעוד ששניים שלושה גברים ייגשו לכפר הסמוך שנראה מרחוק, ויבקשו מהאיכירם דבר מה לאכול. הגברים הגיעו לכפר. הם התחזו לפרטיזנים ובבקשות ואיומים השיגו מעט כלי אוכל, גזר, סלק בהמות ודברי מזון שלקחו מבתי איכרים.
 
האיומים עזרו. עכשיו, היה לנו אוכל ליום יומיים הקרובים ואני רוצה לספר שמעולם לא ערב כל כך לחיכי טעמו של המזון. היתה זו ארוחה משביעה ומייד אחריה חשתי בעייפות. למזלנו, היו אלו ימי קייץ חמים (חודש אוגוסט), כך שלא היתה לנו כל בעיה לישון תחת כיפת השמיים, על מזרונים מאולתרים של מוך, עשב יער. במובן מסויים, היה נעים יותר להיות ביער, בטבע, ללא חשש מהגרמנים. אך הייתי ללא הורים, בית או קרובים.
 
 
 
 
 
כותרת ביניים: הילד של אטקין נשלח ל"מקום מרפא"
 
כמה זמן שהינו אז ביער? את מספר הימים המדוייק שוב אינני זוכר, אך אני משער שבין שבועיים לשלושה. הינו בטוחים מפני הגרמנים, משום שידענו שלא יתקרבו אל מעוזי הפרטיזנים. גם אוכל נמצא לנו. בעיה אחרת הלכה והחמירה. הפצע ברגל שלי, שהלך והזדהם. מוטקה קראוט ידע שעלינו לעשות משהו, אחרת אני עלול חס וחלילה לאבד את רגלי.
 
באחד הבקרים בא מוטק'ה ואמר לי: "אנחנו הולכים אל הכפר, שם מצאתי לך מקום מחסה". כשהגענו לאחד הבתים דפק מוטקה בדלת, זו נפתחה ואנחנו הוכנסנו פנימה. "מדוע באתם, מה רצונכם ומה שמו של הילד?" שאל בעל הבית. "אטקין", ענה מוטקה, "ואנו ברחנו מגטו גלובוקי". "אהה", אורו פניו של הגבר הרוסי. "אם זה הבן של מנחם-מנדל, אין שום בעיה. הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר".
 
כשאני נזכר באותם ימים רחוקים, עולה בראשי הפתגם: שלח לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו. אינני יודע אם אבא נתן לאותו איכר כסף, סייע לו, או עשה עבורו עיסקת נדל"ן משתלמת. כך או כך, יותר משנתיים אחרי מותו של אבי, זכרו אותו איכרי האזור היטב. אחד מהם, כאמור, הציל את חיי.
 
בגלל הזמן הרב שחלף, שוב אינני יכול להזכר בשמו של האיכר או בשם משפחתו. גם שמות ילדיו פרחו מראשי. דבר אחד אני זוכר: קיבלתי מהם טיפול רפואי מסור, והרבה חום. הם חבשו את הרגל, מרחו סביב הפצע בוקר וערב משחה מיוחדת נגד זיהומים ודלקות. בהמשך נלקחתי אל סנדלר הכפר. הוא תפר לי זוג מגפיים מגף בגודל רגיל לרגל הבריאה, ומגף גדול יותר, שיכיל בתוכו את התחבושת העבה שסביב הפצע.חשתי כי מטפלים בי היטב.
 
היכן ישנתי? בני הזוג החביבים סידרו לי מיטה קטנה, מאחורי הדלת, ומאחריה פרגוד. שם הייתי נח. מדי פעם הייתי יורד מהמיטה ומסתובב ביןמבני המשק, מביט בתרנגולות, בפרות, בעבודת המשק בה גם סייעתי במידת יכולתי וכוחותיי פה ושם. פתאום היו לי "הורים", אבל אנילא הפסקתי להתגעגע לאמא, לאחי, לדודה לאה.      
 
כשלושה חודשים, לערך, שהיתי באותו כפר, מנותק לגמרי מכל עולמי הקודם, וממוטקה קראוט. לא ידעתי דבר על המתרחש סביבי. המלחמה כאילו לא היתה קיימת כלל. להוריי המאמצים קראתי דוד ודודה (אחרי שנים רציתי לשוב לאותו כפר ביילורוסי טיפוסי ליד גלובוקי, להודות לאותו זוג מקסים, אך לא זכרתי את שם המקום וכמובן שלא ידעתי כיצד לאתר אותו).
 
כותרת ביניים: הגרמנים באים לכפר, אני ניצל פעם נוספת
 
בדרך כלל, לא הייתי מוטרד מפחד הגרמנים. הם באו לעיתים רחוקות, ביצעו את המינימום שהטילו עליהם מפקדיהם ומיהרו לחזור לבסיסיהם הבטוחים. עם זאת, הבהירו לי הוריי המאמצים עליהם סמכתי - כי אסור שהגרמנים, או מישהו מבני הכפר, ידעו את זהותי האמיתית. עוד סוכם כי במקרה של חיפוש, אשכב במיטה ואתחזה לחולה. דאגתי שלא ידעו מי אני, מאין באתי, וסמכתי על "הוריי".
 
וכך אמנם היה. בבוקר אחד דפקו חיילים גרמנים על דלת הבית. אני מיהרתי להכנס למיטה, להתכסות, ולסגור את הפרגוד. הגרמנים נכנסו, חיפשו בבית ולא מצאו דבר. לפני שיצאו, הבחינו במיטה שמאחורי הדלת. "מי זה?", שמעתי את אחד החיילים שואל. נבהלתי קצת.
 
היה זה רגע מפחיד. כפשע הבדיל ביני לבין הגירוש מהבית, והליכה לעבר הבלתי נודע. אז, כבר ידעתי היטב מה מסוגלים החיילים הנאצים לעלל ליהודים ולילדים.
 
אבל פחדי היה לשווא. "דודי" לא איבד את עשתונותיו. "זהו בננו, הוא חולה, עם חום גבוה, ונמצא במצב לא טוב. הרופא אמר שיישאר במיטה, ושאיש לא ייגש אליו".
 
החייל הגרמני חשב לרגע, ואחר כך אמר רק מילה אחת: "גוט". אמר, ויצא עם חבריו מהבית. חיי ניתנו לי במתנה פעם נוספת.
 
כאן עלי לומר מילה טובה על האוכלוסיה ועל האיכרים שבאזור גלובוקי. בניגוד לתושבי פולין, או לאוקראינים הרצחניים, הרי שבביילורוסיה נתקלו היהודים ביחס אוהד. לא פעם ופעמיים הורשו להסתתר למשך מספר ימים בערימות קש, ברפתות, או בין מבני המשק. ותמיד קיבלו גם מים ומזון, כדי שיוכלו להמשיך הלאה. לכך יש להוסיף את העובדה שרוב התושבים הכירו את משפחת אטקין עוד לפני המלחמה. וגם אם היו כאלו שהסגירו יהודים, הרי שבאזור לנו לא זכור לי מקרה אחד של הלשנה או הסגרה.
 
כותרת ביניים: אני מגיע אל הפרטיזנים
 
חשתי טוב אצל "הוריי", אבל יותר מכל רציתי לפגוש את אימי וקרוביי, להם דאגתי מאוד. החורף של שנת 1943 הלך והתקרב. וכמה חודשים אחרי שהחלמתי באותו כפר, הגיע מוטקה כדי לראות מה שלומי, לבדוק האם ניתן לקחתני חזרה אל היער, אל מעוזי הפרטיזנים. מוטקה הודה ל"דודיי" בקול נרגש, הודיע להם כי מעתה יגנו עליהם הפרטיזנים, ולא יקחו ממשקם מזון, או סוסים ובהמות. אחר כך בכינו כולנו ואנו, שנינו, יצאנו ברגל אל תוך מעבה היער. פחדתי מאוד. לא היה ברור לי לאן מועדות פנינו.
 
אל גדודו של מוטקה לא הגענו. אולי בגלל המרחק הרב. אולי בגלל חששו של מוטקה כי ההליכה הארוכה תתיש אותי ותעכב את דרכו ותסכן אותו. הוא שם את פניו אל הגדוד הקרוב, ותוך זמן קצר הגענו לגדר ולשער, עליו שמר פרטיזן. השומר בשער סרב לתת לנו להכנס. אולי חשב שאנחנו מרגלים. לא ידעתי באיזה גדוד מדובר, ומה מעשיהם של אותם פרטיזנים.
 
מוטקה לא ויתר. "אתה רואה את הילד?" אמר לו ברוסית. "הוא ברח מהגיטו, נפצע ברגלו, החלים, ועתה הוא רוצה להצטרף כחניך לגדוד שלכם". השומר היסס, ואחר כך צלצל במכשיר הקשר אל מפקדו שבתוך המחנה. המפקד הגיע. הוא חקר אותי, שאל מהיכן אני, מה תכניותיי, ומדוע אני רוצה להצטרף אליהם.
 
עכשיו האמנתי שאשאר שם. שוב נפרדתי ממוטקה, שהמשיך הלאה. נאמר לי, על ידי המפקדים, כי מעתה ואילך אהיה חניך של פרטיזן בשם קולקה, וכי עלי לעשות כל מה שיאמר לי. למזלי היה בגדוד חניך נוסף. היה זה ילד גוי בן 14. למרות הפרש השנים, מיהרנו להתחבר זה אל זה. אני משער שגם הוא היה יתום מאב ואם, וגם הוא מצא מחסה בין חיילי הגדוד. היינו, אם כן, מעין אחים לצרה, מתגעגעים ללא הרף למשפחותינו והורינו, ילדים אבודים במלחמה. עם זאת, מזון לא חסר לנו, וגם מעט בגדים היו בהחלט לא די לחורף רוסי קשה.
 
כותרת ביניים: טבילת אש, וקור רוחו של קולקה
 
קולקה היה חונך אידיאלי. בחור חמד, קר רוח, עם אומץ לב מדהים. זכורה לי פעם אחת, שנסעתי איתו על מזחלת הנגררת מאחורי סוס, בדרך מושלגת. לפתע, כאילו משום מקום, פתחו עלינו הגרמנים ביריות. הסוס נבהל והמזחלת, על כל ציודה, התהפכה.
 
קולקה לא איבד את קור רוחו. הוא דרך את הרובה האוטומטי שלו, בעל המחסנית העגולה, התחיל להמטיר אש וצעק לעברי: "החזר את המזחלת למקומה, והעמס עליה את החפצים. אל דאגה. אני מחפה עליך". תוך דקות ספורות נגמר הכל. המזחלת אורגנה, ואנחנו מיהרנו להסתלק מהמקום. בריאים ושלמים. היתה זו טבילת האש השניה שלי, עוד אחת מיני רבות שתבאנה בהמשך.  
 
שבעה חודשים חייתי ביערות, בבריגדת רוקוסובסקי (על שם מפקד החזית באוקראינה). נכון שהייתי מנותק מכל בני משפחתי וחברי, ולא הפסקתי להתגעגע אל אימי האהובה, אבל באיזשהו אופן היה לי שם טוב. היתה בגדוד אווירה טובה של אחוות לוחמים, ואני הייתי חלק ממנה, על אף שהייתי חניך בלבד, ולמרות שהרובה הקרבין המקולקל, עם מחסנית 10 הכדורים שניתן לי לא ירה אפילו כדור אחד. כמה שבועןת אחר כך ניתן הרובה לאדם אחר. (זכור לי שפעם אחת אף הורשה לי להשתתף במטווח. פרטיזן אחד תמך בגבי, שלא אפול מהדף הירי, ואני יריתי מספר כדורים ברובה תקין).
 
כחניך, הוטלו עלי משימות מוגדרות. על אף שבגדוד היו גם נשים לוחמות, הוטלו עלי עבודות כמו קילוף תפוחי אדמה, נקוי, סידור המחנה, כיבוס בגדי הפרטיזנים בנהר ועוד ועוד. המחנה לא היה אלא אוסף של עמדות ובונקרים חפורים באדמה (בזמליאנקות), שם התגוררנו. בתוך הבונקרים, שנתמכו בסמוכות, הותקנו דרגשים עשויים מעץ. עשב יערות בשם מוך היה לנו מזרונים. שמיכות ישנות הגנו עלינו מפני הקור. בגדים, שמיכות ואוכל קיבלנו מאיכרי הסביבה.
 
בבקרים היו חוליות הסיור יוצאות אל דרכן, מנסות לברר היכן מצויות יחידות של הצבא הגרמני. אחרים נשארו במחנה כדי לשמור עליו מפני חדירות לא צפויות. אנו, הילדים, ומספר נשים, עסקנו בעבודות אחזקה.  
 
התנאים היו קשים, אבל הסתדרנו היטב. דווקא שם, לא הפסקתי לחשוב כיצד התארגנה אמא כאישה היכן מצויים השרותים שלהם, האם לא קר לה, היכן היא מחליפה את בגדיה. הנחתי כי היא מסתדרת היטב, שכן גם בגדוד שלה היו לוחמות, חובשות ורופאות, אבל בכל זאת דאגתי לה ללא הרף, למרות שהיינו רחוקים מאוד זה מזו.
 
כותרת ביניים: גדודנו אורב לרכבת גרמנית
 
מדי פעם, הופרה שגרת החיים ביציאה לפאתי היער, אליה צורפתי גם אני. זכור לי היטב אותו בוקר, שבו יצאנו כדי למקש רכבת גרמנית – עם הגדוד שלנו. אני עצמי שכבתי באחת השורות הפנימיות של הלוחמים, מאחור, וחיכיתי לבאות.
 
הפרטיזנים ידעו מראש מתי תעבור הרכבת במקום, מתחו פתיל השהייה ארוך, הטמינו את מטען החבלה על הגשר וציפו בסבלנות. נראה שחוליית תצפית קדמית דיווחה על בא הרכבת, ואז הדליק אחד החבלנים את הפתיל. האש החלה לרוץ לכיוון המטען.
 
המטען התפוצץ בדיוק בו ברגע שהרכבת עלתה על הגשר. היה זה מאוחר מדי. הקטר, ואחריו הקרונות, קרסו אל תוך התהום העמוקה. אלו מהחיילם שנותרו בחיים וזחלו פצועים מתוך הקרונות נורו בירי אוטומטי מרובי הפרטיזנים. היו כאלו שעוד הספיקו לירות לעברנו, אך אלו נהרגו מייד באש נגדית חזקה ונמרצת. נדמה לי כי הייתי שותף פסיבי לעוד פשיטה כזו, אך אינני בטוח בדבר לחלוטין.
עלי לציין כי בכל הפשיטות הללו היו ידם של הפרטיזנים על העליונה. הם הכירו את האזור ככף ידם, הסתתרו בין העצים, בעוד שהגרמנים היו חשופים לאש.
 
 
כותרת ביניים: מכתב מאמא!
 
שגרת חיי הופרה פעם נוספת כאשר קיבלתי באחד הימים מתנה יקרה מפז. היה זה מכתב קצר מאמא. יותר מאוחר נודע לי כי אמא שמעה מאחד הפרטיזנים, שראה ילד אדום שיער באחד הבסיסים. היא לא ידעה אם מדובר בי או באחי, כי הניחה שאחד מאיתנו בין החיים. המכתב היה כתוב על גבי שקית נייר חומה, ומילותיו היו: "בן יקר שלי. נודע לי שאתה ביער, לא הרחק מכאן. היה ילד טוב. תתנהג יפה. אנחנו עוד נתראה וניפגש. אוהבת אותך אמא שלך". מייד רציתי לרוץ לאימי ליער השני.
 
המכתב היה כתוב ביידיש, ותרגם לי את תוכנו אחד הלוחמים היהודים. הוא היה כתוב בשפה לא ברורה על גבי ניר מלוכלך, ואף על פי כן החזקתיו צמוד אלי, במשך חודשים רבים. היה זה אות חיים יחיד מאמא שלי, סימן של אהבה, משהו שעזר לי רבות באותם ימים לא קלים.
 
המכתב חיזק אותי מאוד, הפיח בי תקווה מחודשת. לפתע היה נדמה לי כי פגישה עם אמי האהובה והקרובה הוא עניין של זמן בלבד. הפכתי להיות חסר סבלנות, ובוקר אחד הודעתי לקולקה: "זהו, אין לי סבלנות, אני יוצא היום אל היער, כדי לחפש את האמא שלי ולחיות איתה שוב. אני מתגעגע אליה מאוד". 
 
קולקה הביט בי בהבנה, ושאל: "ילד, זהו יער ענק, לאן אתה הולך? אתה לא חושב שתלך לאיבוד?"
 
אבל אני לא ויתרתי. "אחפש אותה עד שאמצא", עמדתי על שלי. "איפה את אמא שלי", שאלתי את עצמי.
 
קולקה רק חייך. וכשהתחלתי לצעוד בנחישות אל תוך היער הגדול הרים אותי על ידיו וסגר אותי במחנה. אז התנגדתי, כעסתי. היום אני מבין שהציל את חיי. אין ספק שבמהלך החיפושים אחרי אימי הייתי מאבד את דרכי ואולי אף נופל לידיו של פטרול גרמני. 
 
כותרת ביניים: סופה של אמא
 
באיזשהו מקום,לא הפסקתי לחפש אותה עד היום. למרות פניותי החוזרות ונשנות לאתר את קברה, לא קיבלתי עד היום תשובה חיובית. ידוע לי רק כי ב 3.6.44 תפסו הגרמנים את אנשי יחידת הרפואה שבמסגרתה שירתה אמא. הם הובילו את הפרטיזנים לכיכר העיר של דוקשיץ, ושם תלו אותם. אמא היתה ביניהם, רק בת שלושים במותה.
 
אינני ידוע דבר על נסיבות מותה של אווה קמינסקי-אטקין, אבל כפי שהכרתי אותה, ברור לי שהתנגדה לשוביה, שירקה בהם, בעטה, ולא הפסיקה להאבק בם עד רגע חייה האחרון. אחד החלומות, שילווה אותי כנראה עד סוף חיי, הוא למצא את מקום קברה, להגיע אליו, להניח זר פרחים על המצבה ולספר לה שככלות הכל, בדרכנו, ניצחנו את הגרמנים השנואים עלינו.
 

Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז, רחוב נירים 3 ת"א,  טל': 03-7542873   || מוקד:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים