חיים אטקין-שמאות רכוש ומקרקעין - פרק מס' 2- המלחמה פורצת!


עברית  |  English  |  Русский  |  français  |  عربي  |  
הרשם כמנוי חינם על "סקירה שבועית" וקבל מתנה !  |  מתקשרים איתי בפשטות ובמהירות דרך ה - WhatsApp ומקבלים מענה מהיר || צור עימי קשר בווטס אפ 052-3728828 וקבל מענה מהיר בתוך לא יאוחר מ- 24 שעות ||  |  
תאריך ושעה
 


 

      
      
    
        
         

סקירה שבועית
הרשם לרשימת התפוצה

להרשמה לחץ כאן

לארכיון הסקירות

שתף Share
FacebookTwitter




iPhone Supported
 


  סרוק  ומייד נדבר
 

דף הבית >> למרות הכל ניצחתי >> פרק מס' 2- המלחמה פורצת!
 
 
 
את פרק מס' 2 בספרי ברצוני לפתוח דווקא באחד מאמצעי הטכנולוגיה המתקדמים של אותה תקופה. מקלט הרדיו. הרדיו היה זה שבישר לנו על פתיחתה של המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין רוסיה הסובייטית, שמנהיגה היה אז יוסף ויסאריונוביץ סטאלין. אנחנו, כזכור, התגוררנו בקרולבשצ'יזנה. קרובי משפחה אחרים התגוררו בגלובוקי, דוקשיץ וערים אחרות ברוסיה הלבנה שטח רחב ידיים, אליו סופחה ביילורוסיה (לבריה"מ) בשנת 1940.
 
אפרט רק במספר משפטים, לחלק מבני הדור הצעיר, לאלו שאינם מכירים הסטוריה זו על בוריה. ב 1 בספטמבר שנת 1939 פלש היטלר לפולין, ובכך החל למעשה את מלחמת העולם השניה. קודם לאותה פלישה חתמו שני שרי החוץ של גרמניה ורוסיה ריבנטרופ ומולוטוב - על הסכם של שיתוף פעולה, לפיו אף אחת משתי המדינות לא תתקוף זו את זו. כן סוכם כי שטחה של פולין הכבושה יחולק לשתיים החצי האחד לגרמניה, והחצי השני לרוסיה.
 
רוסיה נותרה שאננה. מנהיגה בטוח היה כי הוא מוגן מפני הסכנה הגרמנית. והוא טעה. ב 22 ביוני 1941 הפר היטלר את ההסכם ובמהלך מפתיע ומהיר (בליץ-קריג) פלש לברית המועצות הנדהמת וההמומה. חשתי שעם פתיחתהמלחמה לא יהיו חיים שקטים.
 
אנחנו שמענו על הפלישה באמצעות מכשיר הרדיו. הייתי אז ילד כבן שמונה וחצי, ובמשך הימים הבאים היינו עסוקים אני ואחי חיים שבתאי, בשיחותיהם של המבוגרים על המלחמה הממשמשת ובאה. הרגשנו שדבר רע הולך ומתקרב. אמנם ידענו שמלחמה משתוללת מזה כשנה וחצי באירופה אך כל עוד לא נשמעו הדי התותחים בקרבתנו, דבר לא הפר את שלוותנו. אז כבר החלו פוגרומים ונמשעו הדי הפצצות והיה הרס רב.
 
פה ושם הגיעו אלינו ידיעות מבשרות רע. יהודים שהצליחו להמלט סיפרו על מקרי רצח, על מעשי טבח, על חיילים גרמנים שתופסים ברחוב יהודים מבוגרים וגוזזים את זקנם. כן הגיעו ידיעות על הרס בתי יהודים.
 
היו גם ידיעות על שריפת בתי כנסת וספרי תורה. קודם לכן שמענו על ליל הבדולח, שהתרחש בשנת 1938. אז נשמעו הדברים נורא, ומצד שני רחוקים, כמעט בלתי מושגים. בוודאי שלא מאיימים. כאילו אין הם לחלוטין שייכים לעולמנו השקט, המוגן, השלו.
 
חדשות הרדיו מאותו בוקר ואילך הפרו לראשונה את אותה שלווה בטוחה ומוגנת. היינו אז בני שמונה וחצי, וכבר יכולנו לחוש באווירת הבהלה המשתלטת אט אט על קרולבשצ'יזנה ועל בני המשפחה המורחבת בערים הקרובות. ואם לא די בכך, החלו צבאות פולין ורוסיה לגייס כוחות מילואים ביניהם קרובי משפחה שלנו.
 
 
כותרת ביניים: לעזוב, או להישאר בביתנו?
 
הויכוחים, שהסתיימו אחרי פרוץ המלחמה בספטמבר שנת 1939, התחדשו עתה ביתר שאת. היו שטענו בתוקף כי עלינו לקום, למכור את כל רכושנו כל עוד הדבר ניתן ולעקור צפונה, אולי אפילו עד סיביר. לשם אפילו הגרמנים לא יגיעו טענו אלו המצדדים בעזיבתה של קרולבשצ'יזנה. אני עצמי התערבתי לא פעם בשיחות המבוגרים. למרות גילי הצעיר טענתי שעלינו לנסוע רחוק ככל האפשר מאזורי הקרבות.
 
אבל היו רבים מבני משפחתנו שטענו שאל לנו לעזוב. המבוגרים שביננו זכרו היטב את מוראות מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה 23 שנים קודם לכן. גם אז היה ליהודים קשה, הם סיפרו לנו, וגם אז כמו תמיד התגברנו על הצרות, שיקמנו את העסקים והחיים חזרו לסדרם. יהודים תמיד נהרגו פה ושם, אמרו לנו אז. העם היהודי ידע סבל במשך דורות רבים. 
 
לבסוף, כמה נורא, הכריעו קולותיהם של אלו שהחליטו להישאר. כנראה שהיה קשה לחזות את הנולד, להאמין שדברים נוראיים כל כך כמו רצח יכולים להתרחש באירופה של מחצית המאה ה 20. היו מתי מעט שהחליטו לעזוב. כמו דודה רחל, אחותו של אבא. זכור לי שהיתה אשה מאוד פרקטית, והיא הבינה שיש לעזוב מייד את האזור. במשפחה היו רבים השותפים לדעתה, אבל לצערי להחלטה סופית הם לא הגיעו.   
 
כך או כך, גם אם ביוני פרצה המלחמה, עדיין ניתן לנו פסק זמן של שלושה חדשים. חלון הזדמנויות שלצערי הרב לא נוצל. התחושה היתה שיש להמשיך בחיים כרגיל, ולחכות להתפתחויות (גם אז, אמרתי שוב שאין מה להמתין יותר ועלינו לעזוב).
 
וכך אמנם היה. את מקומו של אבא בעסקים תפסו אחיו. הם המשיכו להפעיל את טחנת הקמח, המנסרה, הנגריה, ולעסוק במכירה ובקנייה של מגרשים. מעל פני השטח החיים התנהלו כסדרם. ואם זרמו מתחת לקרקעית מים רעים, איש לא רצה להודות בקיומם. 
 
ההתנהלות היום יומית השגרתית המשיכה גם אצל השכנים. שכננו סקורוחוד (הולך מהר) המשיך לחייך אלינו כרגיל. גם עיסקי המסחר לא עצרו מלכת. הדי המלחמה הלכו והתקרבו, ואנחנו סרבנו לראות את הכתובת הברורה האדומה על הקיר שמולנו.
 
 
כותרת ביניים: הצבא האדום נסוג, הנאצים מגיעים לקרולבשצ'יזנה
 
באוקטובר 1941 ואולי אף קודם לכן - הגיע פרק הילדות שלי לסופו. אני לא יכולתי עדיין לדעת זאת, אבל הדבר קרה עם פלישתו של הצבא הנאצי לאזורינו.
 
קודם לכן ראינו את נסיגתו של הצבא האדום. הם עברו דרך עירתנו, עם הטנקים, התותחים, והחילים המותשים והעיפים מחודשים של קרבות קשים ומפלות. זמן קצר אחר כך שטף הצבא הנאצי את אותו אזור בו התגוררנו.
 
וכמה מפתיע, הם לא עוללו דבר ליהודים. ההיפך. עד כמה שהדבר ישמע כיום בלתי יאומן, אספר לכם כאן כי אותם חיילים גרמנים אפילו חילקו בדרכם למזרח רוסיה סיגריות למבוגרים וחפיסות שוקולד מתוק לילדים הקטנים שצפו בצדי הדרכים בטורי המשוריינים והטנקים.
 
אבל אני לא האמנתי להם. זכרתי היטב את הסיפורים על אכזריותם של הגרמנים. שמעתי גם את שירי החיילים שלהם, המספרים כיצד הם נוסעים למוסקבה כדי לשתות קפה ברחובות הבירה הרוסית. ראיתי את הטנקים והתותחים המשוכללים שלהם, וחיכיתי בפחד לבאות.
 
אבל רוב היהודים חשו שהרע ביותר כבר מאחורינו. כולם חיכו שהצבא יעבור, וחזרו במהירות לעסקיהם, לשגרת היום יום הרגילה שלנו. אפילו הילדים חזרו למשחקיהם הרגילים ואני לשובבויות הגדולות שלי, למעשי הקונדס, לתעלולים שהפכו לסמל המסחרי שלי.
 
היום אני מבין עד כמה היו אז הנאצים מתוחכמים – שקרים ועורמה נאצית. המטרה שלהם היתה כפולה: להגיע מה שיותר מהר ללנינגרד, סטאלינגרד והבירה מוסקבה, ול"הרדים" את היהודים. כך קרה שהצבא חלף על פני קרולבשצ'יזנה ולא חזר אליה במשך כמה שבועות. החיים, כאמור, המשיכו להתנהל במסלולם הרגיל ובמשפחתנו - מן הסתם - אמרו אנשים לעצמם: הנה, צדקנו שוב. מלחמה יש, אך ליהודים לא יאונה גם הפעם כל רע (רציתי רק שלמשפחה לא יאונה כל רע).
 
 את מעטה השלווה הפרו מדי פעם ידיעות פסימיות. חנוונים וסוחרים שסבבו בדרכים, או פליטים, המשיכו לספר על זוועות שמעולל הצבא הגרמני, ופלוגות הסער שלו. פתאום החל הכל להראות שלו פחות. אנחנו, הילדים, הוזהרנו מפני החיילים, אלו שזמן קצר לפני כן חילקו לנו שוקולד טעים וחום (היום אני חושב: מי היה צריך את השוקולד שלהם, האם לא היו יכולים פשוט להניח לנו לנפשנו?).
 
ענני סערה החלו להופיע מעל ראשנו. משהו באווירה נעשה מאיים יותר ויותר. היתה תחושה שאנחנו חיים מעתה ואילך על זמן שאול. וכשחזר הצבא, עם פקודות אחרות, היינו מופתעים פחות, גם אם היו כאלו שניחשו: כל מה שהיה עד היום, שוב לא יחזור.
 
כבר עם שובם הוציאו הגרמנים פקודה ראשונה: על היהודים באזור לצאת מביתם, כשסרט לבן על שרוול בגדם.
 
כותרת ביניים: פינוי קרולבשצ'יזנה מיהודים
 
לא חלמנו שנאלץ לעזוב את ביתנו הנאה. הנאצים לא הותירו לנו זמן, או מקום למחשבה. ביום שחזרו, הוציאו לאוכלוסיה הודעה חד משמעית: על כל היהודים לארוז מספר חפצים, ולעלות על משאיות שיובילו אותנו לעיר אחרת. ההודעה היתה כל כך פתאומית, כל כך משתקת, שלא היה זמן להרהר, להתנגד, לחשוב על מרד או על בריחה ליערות. קשה היה להאמין למתרחש. האנרגיה כולה התמקדה במאמצי ההישרדות, בניסיון להציל עד כמה שניתן בנסיבות הקשות שנוצרו (עד אז, לא תארנו לעצמנו שבנסיבות כלשהן נאלץ לעזוב את ביתנו הגדול והנאה).
 
יותר מכניסתם של הגרמנים, והפקודה הפתאומית, אני זוכר היטב את הבהלה. החלו צעקות רמות. יהודים התחילו להתרוצץ ממקום למקום, מדברים ביאוש, מתיעצים זה עם זה, מנסים לתכנן תוכניות. אמא וסבתא החלו לתכנן מה לוקחים ומה משאירים. ושאלה חמורה יותר: האם עלינו להפרד, או להשאר כולם ביחד?
 
היה ברור שעל רהיטים אין כלל על מה לדבר, גם לא על חפצי ערך גדולים. אלו הופקדו במהירות למשמרת אצל שכנים נאמנים (וכבר כתבתי בפרק מס' 1, כיצד שמרו הללו על חפצינו במשך שנים, עד תום המלחמה). הנשים לקחו את המינימום ההכרחי מצעים וכלי מיטה, לבנים, בגדי חורף חמים, מעט כלי בית ותכשיטים ודברי ערך, וכן כסף מזומן (שהטמינו על גופן). 
 
זה היה יום שלא אשכח לעולם. בבת אחת נעקרנו מחיינו השקטים מהבית היפה והנעים, מהשכנים החייכנים, מעסקינו המסועפים, ויותר מכל מתחושות הביטחון השלווה שאיפינו עד אז את חיינו השקטים והנעימים (סבא והדודה גיטל ואבא כבר לא היואיתנו. הם נפטרו).
 
אבל רעה יותר מכל היתה תחושת אי הוודאות. היו כאלו שחשו בתוכם פנימה כי העזיבה היא לתמיד. היו כאלו שניסו להרגיע, לומר שנשוב עוד כמה שבועות, כפי שהבטיחו הגרמנים. אלו ואלו לא ידעו לומר לאן מועדות פנינו, וכמה זמן תארך הדרך.
 
לאחדים מאיתנו, ולי בתוכם, היה נדמה שמדובר בניתוק זמני בלבד. הרי כך הבטיחו לנו הגרמנים. "רק נגמור לטפל באזור, ואתם תוכלו לחזור לבתיכם" (מה פירוש "לטפל באזור", הבנו רק מאוחר יותר). הניתוק החד היה כל כך בלתי נתפס. וכך גם פקודותיהם המהירות והאכזריות של הגרמנים. הם הפרידו בני משפחה, נשים מבעלים, ילדים מאבות, ואנו התקשינו - בכל המהומה לעקוב אחרי הצעקות שלהם. המבוגרים, שהיו מבוהלים בעצמם, ניסו להרגיע את הילדים, שהיו מבוהלים עוד יותר מהם.
 
אז לא ידענו עדיין, אבל באותו יום, שאת התאריך המדויק שלו שוב אינני זוכר, החל הפרידה שלנו לא רק מקרולבשצ'יזנה אלא גם משכנים, מכרים, חברים וקרובי משפחה. רק שנים מאוחר יותר ראיתי את פניהם מעל גבי תמונות ישנות ששלחו לי קרובי משפחה טובים מאמריקה, ארגנטינה (אח של אמא), או דרום אפריקה.
 
הכל היה פתאומי מהיר. כשהגיעה המשאית לביתנו מיהרו אמא, ודודה לאה, להעמיס עליה את חפצינו. חיילים גרמנים עזרו לנו לעלות על כלי הרכב הגדול ואנחנו הפלגנו לדרכנו. הסתכלתי לאחור על הבית שבו עברו שנות ילדותי החצר, העצים, שביל האבנים הסלול. לא הבנתי אז את מה שידעתי מאוחר יותר: באותו יום, ראיתי את בית הוריי כפי שהוא - בפעם האחרונה בחיי.
 
 
 
כותרת ביניים: גלובוקי
 
הנסיעה היתה איטית מאוד, לא נוחה, ואני זוכר סבלתי מכאב בטן בלתי פוסק כנראה בגלל הקפיצות של המשאית הרוסית הישנה ו שבארגז המטען שלה הובלנו. למזלנו, הדרך לא היתה ארוכה. 18 קילומטר סך הכל, ואחרי זמן לא רב הגענו כולנו למקום מוכר יחסית. גלובוקי, עיר הולדתה של אמא. לנו הקצו מקום משלנו.
 
המלה "מקום" אולי מוגזמת. אחרי שהתגוררנו במשך שנים בבית גדול ומרווח, מרובה חדרים, נאלצנו לפתע להצטופף בחדר זעיר מימדים. חדר אחד לכולנו! צמוד לאותו חדרון היה מטבחון קטן. השירותים היו בחצר.
 
נדמה לי שבהתחלה היינו בשוק. לא הבנו איך התגלגלנו תוך שעות מהאחוזה שלנו בקרולבשצ'יזנה לחדרון צר בלי תנאים, לחצר משותפת לנו ולמגורשים אחרים. אז עדיין לא ידענו שיום יבא ועוד נתגעגע לאותו חדרון, שבו לפחות איש לא רדף אותנו ולא איים על חיינו; מקום שבו היה לנו קצת מזון ומים, ואפילו מקום לילדים לשחק בו. 
 
מעתה ואילך, השינויים הלכו ותכפו. כי כשהגענו לגלובוקי, החלה אמא שלנו להעדר מהבית במקביל לעבודתה בבית החולים בגלובוקי, שם הכירו אותה מזה שנים. היתה יוצאת בבוקר, וחוזרת בערב. החודשים חלפו, והיא החלה להעדר לימים שלמים. לפעמים היתה יוצאת ביום ראשון, חוזרת רק בסוף השבוע. דודה לאה היא זו שנשארה לשמור עלינו.
 
רק מאוחר יותר התברר לנו כי היתה חומקת כביכול לכנסיה, אך היתה שותפה לפעילות הפרטיזנים באזור. לנו זה לא עזר. היינו רגילים לנוכחותה של אמא, לקולה ושיריה, לארוחותיה, לחיוכיה ולספוריה היפים. היינו שואלים ללא הרף, מאמה ליובמאיה, גדיע טי? (מרוסית: אמא אהובה, היכן את?)
 
 
כותרת ביניים: אמא מתגייסת למאבק בנאצים
 
המהלך הבא של הנאצים לא איחר לבא. הם גדרו את כל האזור שברובו התגוררנו ולמעשה הפכו אותו לגטו. אין יוצא ואין נכנס ללא אישור. מי שנתפס מחוץ לגטו הסתכן במאסר או בהוצאה להורג.  
 
רק אחרי המלחמה התחלתי לחבר קטעי סיפורים, שמועות, ואת השאר השלמתי בעצמי. אמא, שכונתה בשם ברייה (ביידיש אמיצה) לא הסכימה לכיבוש הנאצי, עם השפלת היהודים, עם נסיגתו של הצבא הסובייטי צפונה. היא החליטה לפעול מבלי להסס, כפי שתמיד פעלה.
 
עד היום, לא ברור לי איך, יצרה קשר עם הפרטיזנים ביערות. ומצד שני, איתרה יהודים שעבדו במפקדות הגרמנים. אלו היו גונבים בקביעות תחמושת וכלי נשק, מעבירים בחשאי לאמא (ולצעירים יהודים נוספים), והיא היתה יוצאת ליער ומוסרת את הציוד יקר הערך לאדם שיצא ליער, אל לוחמי החופש הרוסים (ותמיד כלי נשק אחד, וכמה כדורים, כדי שהגרמנים לא יחושו בחסרונם). 
 
היום אני מבין שנטלה על עצמה סיכון רב. אדם שנתפס על גניבת נשק היה מוצא מייד להורג. באותם ימים, אנשים הוצאו להורג על עבירות קלות מכך. נענשו גם קרובי המשפחה, כך שגם חיינו באותם ימים היו מצויים בסכנה מתמדת.  
 
מדי פעם, כשהיתה חוזרת הביתה, הביאה אמא ידיעות, סיפרה שגרמניה ורוסיה מנהלות מלחמה קשה. היא גם גילתה לנו שגרמנים עוצרים יהודים והורגים אותם. "עליכם להיזהר מאוד ילדים", שיננה לנו השכם והערב, "אנחנו מצויים בזמנים קשים ועליכם להזהר מפני החיילים. אם אתם רוצים שלא יקרו לכם דברים רעים, אל תשחקו רחוק מהבית ומהחצר" (כילדים אהבנו לשחק, גם כדי לשכוח את הצרות שניחתו עלינו). 
 
ועוד הזהירה אותנו אמא: "אם יבואו לכאן חיילים גרמנים, וישאלו היכן אני, אמרו להם שאמא לא בבית, שגם אתם מחכים לה, ואינכם יודעים לאן הלכה. לא לספר להם דבר". גם הדודה לאה דאגה לכך שלא נפטפט.
 
האזהרה לא היתה לשווא. מדי כמה ימים היו חיילים נכנסים הביתה. חשדו בה, בחוה אטקין, שהא מסייעת לפרטיזנים. כנראה שהיינו ילדים אמיצים. כי למרות המדים, והרובים המפחידים, לא איבדנו את עשתונותינו. היינו אומרים שאמא איננה, שאיננו יודעים לאן הלכה. אינני יודע אם האמינו לנו, אבל תמיד הניחו לנו לנפשנו. לא חקרו. גם לא איימו.
 
החינוך של אמא ואבא החל להוכיח את עצמו. למרות שהיינו במשך שנים משפחה בעלת אמצעים, לימדו אותנו הורינו להסתפק במועט, להיות שמחים במה שיש. כבר בגיל צעיר ניסו לחשל אותנו, שנדע לעמוד איתנים בזמנים קשים. וזה עבד. אני חושב שלמרות הזמנים הקשים, היינו ילדים מאושרים יחסית.
 
כותרת ביניים: חיים משטר של צנע
 
יחסית, כי החיים בגלובוקי, שאליה הגיעו מגורשים רבים אחרים מכל העיירות בסביבה, המשיכו במן שגרה חדשה שהלכה והתחזקה במהלך השנתיים שחיינו באותה עיר (אוקטובר 41 אוגוסט 43). בגלובוקי שרר אז מעין משטר צנע. חולקו תלושים ונקודות וניתן היה לקנות באמצעותם מצרכי יסוד כמו קמח, סוכר, שמן, לחם, גבינה וביצים בכמות קטנה ומוקצבת.
 
פירות, ירקות או בשר לא נמצאו. מי שרצה לרכוש אותם הפעיל קשרים בשוק השחור. האוכל בתלושים היה, אך מעולם לא הספיק. הגרמנים דאגו לכך, במתכוון, שנחיה תמיד ברעב ובמחסור. לא פלא שהיו כאלו שחמקו בלילה אל אזור הגויים, או אל הכפרים שבסביבה, כדי להשיג לילדים פירות וירקות לשפר את תזונתם של הקטנים ולשבור במעט את הרעב התמידי.
 
היציאה מגלובוקי היה כרוכה בסכנה. מי שנתפס הושלך מייד אל בית הסוהר ולא תמיד שוחרר. אבל איכשהו, החיים גלובוקי היו עדיין נסבלים. אוכל היה בנמצא גם אם מועט ודל. ומדי פעם, אסף מלמד זה או אחר חבורה קטנה של ילדים שהתרוצצה תדיר ברחובות והושיב אותם לשעתיים או שלוש של לימוד. כמובן שבית ספר מסודר לא היה ומדי פעם למדו הילדים ב"בית ספר פרטי" זה או אחר.
 
כותרת ביניים: מחלת הסקרלטינה
 
שלושה אירועים שברו את אותה שגרה באביב 1942. ראשית, מחלת הסקרלטינה (שנית) שבה לקיתי (זוהי מחלה שגורמת לקילוף העור מהידיים והרגליים, לחום ולכאבים, ולגירודים נוראים). אני משער שהיה לי מזל רב. כיוון שאמא עבדה עדיין בבית החולים המרכזי בעיר. אושפזתי בו עד שהבראתי. אינני מעז לחשוב מה היה מתרחש, לולא הייתי מקבל טיפול רפואי הולם. אבל אני החלמתי, ואחרי מספר שבועות שבתי הביתה.
 
לא אל השגרה הרגילה. באותם ימים החלו הגרמנים באקציות הראשונות שלהם. היו להם רשימות מסודרות של כל היהודים בגלובוקי, ביניהם יהודים שנחשדו בקומוניזם והוצאו להורג בלא ידיעת קרוביהם.
 
אחד מהם היה ד"ר יהושע גלר (שייעה), קרוב משפחתנו (דוד), שהיה רופא ילדים מצטיין. יום אחד נעלם יהושע ולא חזר יותר הביתה, אל אשתו זינה (לבני הזוג גלר לא היו ילדים). מי שידע, סיפר שהגרמנים אספו 200 יהודים, הובילו אותם אל היער הקרוב ושם רצחו אותם. עכשיו הבנו שהזוועה הגיעה גם אלינו. החכמים שבינינו ידעו שעכשיו הכל הוא ענין של זמן. וכמה שהם צדקו.
 
במהלך השבועות הבאים נודע לנו על מעשי הרג רבים בעיירות הסמוכות לגלובוקי. אכרים מהאזור סיפרו על יהודים שנרצחו ועל קברי אחים אליהם הושלכו גופותיהם של חמישה ועשרה אנשים, ואף יותר. כבר עתה עוררו סיפורים אלו בגטו זעם רב, והיו יהודים שחיפשו דרך כיצד לנקום בנאצים.
 
המהלך הבא של הנאצים לא איחר לבא. הם גידרו את כל האזור שבו התגוררנו ולמעשה הפכו אותו לגיטו. אין יוצא ואין נכנס. מי שנתפס מחוץ לגטו הסתכן בהוצאה להורג. מעתה ואילך, סבלנו יותר ויותר ממחסור במזון ובגדים ומצרכים בסיסיים אחרים. כל אלו הגבירו את הדיכאון והייאוש בקרב אוכלוסיית הגטו.
 
מעתה ואילך הלכו ותכפו החיפושים אחרי היהודים. כמה מפחיד זה היה. מייד כשהיינו שומעים את צעדי המגפיים ברחובות היינו חומקים במהירות אל עליית הגג. שם, לפחות, הרגשנו מוגנים. היינו אז ילדים בני תשע. מבוגרים יחסים, במושגים של הגיטו היהודי. היה רעב, דיכאון, וחוסר במזון ובגדים. על קירות הבתים נכתב ביידיש: יידן, נקמה!
 
כותרת ביניים: תחילת ההתקוממות
 
כאן ברצוני להבהיר, להדגיש, לומר שוב ושוב: הטענה לפיה הלכנו כצאן לטבח אינה נכונה. לפחות לא בגלובוקי (ואני יודע שגם לא במקומות אחרים). על אמא והברחות הנשק שלה כבר סיפרתי כאן. אבל היא לא היתה היחידה. כי עם גירושנו לגלובוקי התארגנו בחשאי חניכי תנועות הנוער השומר הצעיר, החלוץ, הדרור, ועוד, והיוו את הגרעין העיקרי של תנועת המרד בגרמנים הארורים.
 
ההתקוממות כללה לא רק הברחות של כלי נשק. תוך זמן קצר, החלו חבורות צעירים מאורגנות לארוב לחיילים גרמנים שסובבו ברחובות העיר במיוחד בלילה, באפילה, כשהיה קשה להבחין בהם. הם היו מתנפלים על אותם חיילים, מרביצים להם, חוטפים את כלי נשקם ומעבירים אותם אל הפרטיזנים. המתקוממים הצעירים הרגו עשרות גרמנים בסביבה כולה.
 
במקביל, החלה תנועה ערה של בריחה מהגטו. כאן עלי לציין כי למרות הדייקנות הגרמנית, הרי שבגטו גלובוקי הם גילו התרשלות בלתי מצויה. הגדר לא היתה אלא שורה של לוחות עץ דקים לבנים, שבבעיטה אחת היה ניתן לפרוץ אותה ולהמלט דרכה. בניגוד למקומות אחרים, לא הותקנה סביב הגטו גדר תייל מחושמלת שקשה היה לעוברה.
 
וזה מה שעשו יהודים רבים הם ברחו מהגטו. ביניהם היה הדוד תנא חודוש, זה שהיה נשוי לגיטל אחותו של אבא. הוא נמלט באישון ליל מהגטו, עם שני ילדיו הקטנים, זעליג והרשל (אל משפחת חודוש הגעתי עם סיום המלחמה ואף חייתי איתם שנה וחצי. מאוחר יותר הגיעו החודושים לאמריקה, ועברו לחיות בעיר לוס-אנג'לס. רק לפני זמן מה נודע לי כי המשפחה נמלטה מהגטו ב 22.7.43, שבועות לפני חיסול הגטו. הם הצטרפו לבריגדות שלכטונוב, שלחמו ביערות העד בפושצ'וט ברוסיה הלבנה. מידע חשוב זה הביא לידיעתי בני מנחם, שביקר בארצות הברית ב 30.10.02 ופגש באנתוני, נכדו של תנא חודוש).
 
ועם זאת, רבים מאוד נשארו בגטו. הסיבה לא היתה פחד. היום, במבט של 60 שנים אחורה, אני מבין שלו ידעו היהודים את הצפוי להם, היו נמלטים מהגטו כבר בימים הראשונים אחרי שהוקף באותה חומת עץ. אנחנו עדיין לא האמנו שהגרוע יותר אכן יכול להתרחש. שררה בגטו מעין תחושה של ארעיות. כאילו בעוד מספר שבועות יכריזו הגרמנים כי הדרך הביתה פתוחה וכולנו נוכל לחזור לקרולבשצ'יזנה. היו שמועות על מעללי ההרג של הנאצים.
 
הייתי אז ילד בן תשע, אבל כבר הבנתי דברים. ידעתי עלינו לעשות דבר מה ומייד. לא פעם אמרתי לדודתי לאה, ששמרה עלינו: "דודה, בואי נברח גם אנחנו. הגדר כבר פרוצה בכמה מקומות. אין שום בעיה לצאת".
תשובתה של דודה לאה היתה קבועה: "אנחנו לא הולכים לשום מקום. נשארים כאן. כאן נחיה ואם צריך נמות. כולנו ביחד". אז הרגשתי שאני צריךלעשות משהו.
 
אני מתאר לעצמי שיהודים, כמו אנשים אחרים, מסתגלים להכל. יתכן שהדודה לאה פחדה, וגם חסרת הבנה למתרחש. כאמור, מציאות החיים עדיין היתה איכשהו נסבלת. יהודים הלכו לעבוד בבסיסי הצבא הגרמני, ניקו נשק, תיקנו, ומיינו כדורים. גם האקציות המפחידות לא היו תכופות. נכון, מדי פעם נעלמו יהודים. שמענו שנרצחו אבל עדיין, הרעה, אלינו הביתה, לא הגיעה. עדיין, היו כאלו שלא הבינו עד כמה חמור המצב.
 
כותרת ביניים: האקציות מגיעות!
 
שעת האמת הלכה וקרבה, והיא הגיעה בתאריך ז' ניסן תש"ב. היתה זו אקציה נרחבת ראשונה (אקציה פעולה לחיסול יהודים). הגרמנים החלו בחיפושים מבית לבית, מוציאים החוצה אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים. היו להם רשימות מדוייקות, מבוססות על הלשנות של מקומיים. אלו שהוצאו מבתיהם לא חזרו יותר. אז כבר הבנו שרוצחים את היהודים שנלקחו מבתיהם.
 
אקציה גדולה שניה נערכה חודשיים אחר כך, ב ד' בתמוז. עכשיו הלכו הדברים והתבהרו. הגרמנים הפסיקו כמעט לטשטש, לחפות. היה ברור שהם מתכוונים לחסל את הגיטו. ועם זאת, הם עדיין ניסו להטעות, אמרו שיהודים שישלמו להם כופר נפש גבוה יהיו בטוחים. השלטונות הוציאו הודעה, כי כל היהודים שיש ברשותם דברי ערך, כסף או זהב, יוכלו למסור אותם לגרמנים ובתמורה יהיה שלומם הפיזי מובטח. נלקחו שישה ק"ג זהב ותכשיטים שהועברו לבנק הלטבי בריגה -  על קופסת המטען היה כתוב FISH (דגים)
 
בשלב זה כבר היה הכל ברור, במיוחד אחרי האקציה הראשונה, בה הושמדו 2000 יהודים. הגרמנים העמידו את היהודים מול בור ענק ביער בארוק, וירו בהם גלים גלים. אבל היו כמה מהם שהצליחו להנצל, או פצועים קל. הם הסתתרו מתחת לגופות ואחרי הכל נמלטו בחסות החשיכה אל היערות ואל הפרטיזנים, שם קיבלו עזרה וטיפול רפואי.
 
הנמלטים היו כל כך מפוחדים, שלא העלו על דעתם כי עליהם לשוב לגלובוקי, לספר לנו את שאירע. אני מניח כיום שחשבו אז על דבר אחד בלבד: איך להחלץ מהתופת. אבל היה יהודי אחד שבדרך ליערות חלף דרך גלובוקי. הוא זה שסיפר לנו על הזוועה.
 
ועדיין, לפרק זמן קצר ביותר, החיים בגטו נמשכו גם אם הפכו להיות קשים מאוד, ומדכאים. חנויות מכרו סחורות, ילדים שיחקו בבתים, גברים עבדו בבסיסי הצבא ומלמדים הרביצו מפעם לפעם שיעור תורה. לשגרת החיים הזו תרם היודנראט ובראשו לדרמן. היודנראט אירגן תפילות, התכנסויות, הצגות תאטרון וחוגים שונים. ברחובות עדיין פטרלו שוטרים יהודים עם סרט לבן על זרועם. הכל - כדי לשמור בציפורניים על אורח חיים נורמלי כלשהו.
 
עדיין, היו כאלו שהאמינו שלא רחוק היום שבו נראה שוב את קרולבשצ'יזנה. התוחלת, האשליה הזו, באה סופית אל קיצה ב 20 לאוגוסט שנת 1943. היתה זו האקציה הגדולה מכולם, שחיסלה סופית את הגטו. על חיסול הגטו, ועל ההתקוממות היהודית האמיצה שהחלה שבוע קודם לכן אספר בפרק הבא, בו אתאר גם כיצד ניצלו חיי, ואיך הצטרפתי כילד בן עשר - לשורותיהם של הפרטיזנים ביערות רוסיה הלבנה.
 
  
 

Go Back  Print  Send Page
   משרד ראשי - תל אביב והמרכז,  טל': 03-7542873   || מוקד הודעות:  24/7 : 03-7542873     פקס: 03-7622513  :FAX                    
 
סניף חיפה והצפון:  טל:  04-8715370     פקס: 04-8715763  :FAX ||    סניף ירושליים:  02-5660085        ||     סניף באר שבע והדרום:   08-6450007     
 נייד:    052-3728828    : Mobile   ||   דוא"ל משרד:   office@etkin.co.il    ||  דוא"ל חיים: haim@etkin.co.il 

    
 כל הזכויות שמורות לחיים אטקין - שמאות סקרים ומידע    © All Rights Reserved To Haim Etkin - Appraiser      ©   1985 -2017 
למעלה מ- 32 שנות מצויינות בשמאות אמינה, נכונה ומדוייקת

 
לייבסיטי - בניית אתרים