"ואם אני יעבוד זה יקדם אותי?" ... אובדן אופק חזון ותקווה מוביל את הצעירים לחיות מהיד לפה, הם חיים את הרגע ודי בצדק יש לומר
המשמעות הכלכלית של התופעה שבה צעירים אינם משתתפים בכח העבודה ויש ביקור לעובדים ומחסור גדול מד של עובדים (כי הם לא מוכנים לעבוד בשכר המוצע להם)
דוח האוצר מיום 21.4.2025 על הירידה בהשתתפות צעירים בשוק העבודה
ודוח הלמ"ס מיום 22.4.2025 על היצע וביקוש בשוק העבודה בישראל בחודשים אוקטובר-דצמבר 2024 ושנת 2024 על פי ניתוח משולב של נתוני סקר כוח אדם וסקר משרות פנויות
התופעות האלו מייצגות את הנפגעים במעגל השלישי של בועת הנדל"ן וההשלכות הכלכליות על כלל המשק - מנוע אינפלציוני
ניתן (וצריך) לראות בירידה בשיעור ההשתתפות של צעירים גם סימפטום של תופעה עמוקה יותר: אובדן תקווה, חוסר אמון בעתיד, ותחושת ניכור כלפי שוק העבודה.
ניתוח מעמיק – "שוק שאין טעם להילחם בו":
1. פער בין מאמץ לתגמול:
צעירים רואים איך הוריהם עבדו קשה – ועדיין לא מסוגלים לעזור להם לרכוש דירה. הם רואים שכר נמוך, שוק דיור חסום, יוקר מחיה מרקיע, ובמקביל – מנופאים משתכרים כפול מהם.
מסר פנימי מתעצב אצלם:“אם כל זה לא עוזר – בשביל מה לעבוד?”
2. תחושת מיאוס ממערכת כלכלית לא שוויונית:
כשצעיר רואה סביבו "קבלן פושט רגל" שמקבל אשראי במיליונים, ואילו הוא – בקושי מקבל הלוואה ללימודים – נבנית אצלו תחושת חוסר ערך של עבודה ישרה.
המסר שהמערכת משדרת הוא לא "תשקיע ותצליח", אלא "תתחכם ותהיה מקושר".
3. שוק העבודה נתפס כמרמה מתמשכת:
רבים מהמשרות הזמינות הן בשכר מינימום, בלי ביטחון תעסוקתי, ובלי אופק.
במקום מוביליות – יש דינמיקה של הישרדות. במצב כזה, חלק מהצעירים פשוט מוותרים מראש.
4. פער בין השכלה לבין שוק העבודה:
צעיר לומד תואר, יוצא לשוק ומגלה שאין ערך לידע שצבר. זהו פער מבני שמייצר תסכול – ולפעמים שבר פסיכולוגי: "עבדתי לפי החוקים – זה לא עבד"
זווית סוציולוגית: אובדן האמון כהשתמטות פסיבית
לא מדובר רק בעצלות או אפאתיה – אלא לעיתים קרובות באקט של התנגדות שקטה.
עבודה נתפסת כחלק ממשחק שלא ניתן לנצח בו. לכן, הוויתור על השתתפות הוא סוג של מחאה פסיבית.
אם המדינה תתמקד רק בהכשרות ותמריצים טכניים, היא תפספס את לב הבעיה: אין פה רק חוסר מיומנות – אלא חוסר תקווה.
וזה כבר מצריך טיפול עומק – בשיח, במדיניות, ובמסר שהחברה שולחת לדור הבא.
לא "עצלות", אלא חוסר תקווה: למה צעירים מפנים עורף לשוק העבודה?הירידה הדרמטית בשיעור ההשתתפות של צעירים בשוק העבודה בישראל – במיוחד בגילאי 18 עד 34 – אינה מוסברת רק בלימודים או בנתונים דמוגרפיים. מאחורי המספרים מסתתר תהליך עמוק יותר: אובדן האמון בעתיד הכלכלי. עבור צעירים רבים, העבודה אינה נתפסת עוד כמסלול לשיפור מצבם, אלא כמלכודת – מאמץ רב, תגמול נמוך, ושום אופק אמיתי לרכישת דירה או לחיים בכבוד. כשהתשואה על עבודה ישרה מתנדפת, וכשהפער בין עמל לתוצאה הולך ומתרחב, לא מעט צעירים בוחרים פשוט לא להשתתף. זו אינה עצלות – זו אמירה חברתית אילמת: "אם המשחק מכור – למה לשחק?"
"לא עצלנות – אלא חוסר תקווה": על הנסיגה החרישית של צעירי ישראל משוק העבודה
דו"ח שפרסם באפריל 2025 אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר חושף מגמה מדאיגה: שיעור ההשתתפות של צעירים בשוק העבודה – במיוחד בגילאי 18 עד 34 – נמצא בירידה מתמשכת. בעוד שבקרב גילאי העבודה המרכזיים (25–64) נרשמה עלייה בשיעור ההשתתפות בעשור האחרון, דווקא הדור הצעיר בוחר לצאת מהמשחק.לכאורה, חלק מהירידה מוסבר בגידול במספר הלומדים. אך בחינה עמוקה יותר – כולל הסתכלות על "השתתפות רחבה" הכוללת גם לימודים במוסדות טכנולוגיים ואקדמיים – מצביעה על כך שגם אז נרשמת ירידה ברורה, בעיקר בקרב גברים מהמגזר הערבי והחרדי. המשמעות: מדובר בתופעה חברתית-כלכלית עמוקה, ולא רק במספרים.
כשהשוק משדר: אין טעם להתאמץ
רבים ממהרים לייחס את ההשתמטות של צעירים מהעבודה ל"אפאתיה" או "עצלות". אך זו טעות חמורה. מה שהנתונים לא אומרים – אבל המציאות כן – הוא שצעירים פשוט איבדו אמון בכך שלעבודה יש ערך אמיתי.הם רואים את שכר המינימום, את הדירות שברחו הרחק מהישג יד, את פערי ההזדמנויות, ואת ה"שיטה" שמתגמלת קשרים ולא כישורים. הם לומדים, מתאמצים – ואז מגלים ששוק העבודה לא רק שאינו מחבק אותם – אלא אף דוחה אותם לתפקידי שוליים, נטולי אופק.זו לא בחירה מתוך נוחות, אלא מתוך יאוש:
"אם זה לא משנה כמה אתאמץ – למה שאנסה בכלל?"
השלכות כבדות – בטווח הארוך
הדו"ח מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות של המשך מגמה זו: ירידה עתידית בכוח העבודה, פגיעה בפריון ובצמיחה, ופערי שכר שיילכו ויתרחבו. אם צעירים נכנסים מאוחר לשוק – או לא נכנסים כלל – הם יאבדו שנות ותק קריטיות, ולא יצליחו להשתלב באמת.והבעיה עוד עמוקה יותר: קצב גידולן של קבוצות אוכלוסייה המאופיינות בשיעורי השתתפות נמוכים (בפרט חרדים וערבים) מהיר במיוחד בקרב הצעירים. המשמעות – שמגמות ההדרה הכלכלית לא רק משמרות את עצמן, אלא גם מחריפות.
הפתרון? לא רק כלים – אלא חזון
המדינה לא תוכל להחזיר צעירים לשוק העבודה רק דרך קורסים או תמריצים נקודתיים. אם לא ייווצר אופק של תקווה אמיתית, של אמון שהמאמץ ישתלם – שום הכשרה לא תעזור.צריך לשדר לצעירים שווה לעבוד – לא רק כי זו חובה – אלא כי זה משתלם, כי זה אפשרי, כי זו דרך לצמיחה אישית ולא רק לשרידות. בלי זה, המגמה תמשיך – גם אם תוסתר היטב מתחת לממוצעים סטטיסטיים "מעודדים".
הנתונים המוצגים בדו"ח הלמ"ס שפורסם באפריל 2025, המתארים את הירידה בשיעור ההשתתפות של צעירים בשוק העבודה, מתיישבים עם התובנות שהצגת. הדו"ח מצביע על ירידה בשיעור ההשתתפות של צעירים, במיוחד בגילאי 18–34, כאשר חלק מהירידה מוסבר בעלייה בלימודים, אך גם לאחר הרחבת ההגדרה הכוללת לימודים אקדמיים וטכנולוגיים, ניכרת ירידה בפועל. הירידה מתרחשת בעיקר בקרב גברים, במיוחד מהמגזר הערבי והחרדי, ומיוחסת גם לגידול היחסי של אוכלוסיות המאופיינות בשיעורי השתתפות נמוכים.הסבר אפשרי נוסף לירידה זו הוא תחושת חוסר תקווה ואובדן אמון בעתיד הכלכלי בקרב צעירים. רבים מהם עשויים לחוש שהמאמץ להשתלב בשוק העבודה אינו משתלם, בשל שכר נמוך, יוקר מחיה גבוה, וקושי ברכישת דירה. תחושות אלו עשויות להוביל לוויתור על השתתפות בשוק העבודה, לא מתוך עצלות, אלא מתוך תחושת ייאוש.לכן, הנתונים מהדו"ח תומכים בתובנה שהירידה בשיעור ההשתתפות של צעירים בשוק העבודה אינה נובעת רק משיקולים טכניים או דמוגרפיים, אלא גם מתחושות עמוקות של חוסר תקווה ואובדן אמון במערכת הכלכלית.
אז מה בעצם קורה עם הצעירים ועבודה בישראל?
יש שני מסמכים חשובים שאומרים דברים דומים, רק מזוויות קצת שונות.
מסמך ראשון – של משרד האוצר:
מסתכלים על השנים האחרונות ורואים משהו מוזר:
- אנשים בגילאי 25 עד 64 – עובדים יותר.
- אבל הצעירים (בני 18 עד 34) – עובדים פחות.
ואז שואלים למה?בהתחלה חשבו שזה בגלל שהם לומדים יותר. אבל גם אחרי שבודקים את זה – עדיין רואים שיש ירידה.
ובמיוחד – אצל גברים ערבים וחרדים.אז מה המסקנה?כנראה שיש הרבה צעירים שמרגישים "מה זה כבר יעזור לי לעבוד?"
- השכר נמוך.
- הדירות יקרות בטירוף.
- וגם אם תלמד ותעבוד – זה לא אומר שתצליח.
אז הם פשוט מוותרים מראש. וזה מסוכן לכלכלה בעתיד.
מסמך שני – של הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה):
הם בדקו כמה מקומות עבודה פנויים יש, וכמה אנשים מחפשים עבודה באמת.
וגם פה רואים משהו דומה:
- לא חסרים עבודות.
- אבל פחות צעירים באים לחפש עבודה.
אז גם הלמ"ס מרמזת שיש כאן בעיה:
זה לא שאין עבודה – אלא שאין חשק, ואין אמונה שזה שווה את זה.
ובקיצור:
- יש עבודות.
- יש צעירים.
- אבל הם לא נפגשים.
למה? כי הרבה צעירים מרגישים שהמשחק "מכור" – ושאין טעם להתאמץ אם אי אפשר להתקדם באמת.
אם יש כל כך הרבה משרות פנויות וכל כך הרבה אנשים לא עובדים אז זה אבטלה סמויה?
זו שאלה הנוגעת בדיוק ללב הוויכוח בין אבטלה גלוית ל-אבטלה סמויה ולתופעה הרבה יותר רחבה: אי התאמה מבנית בין ביקוש להיצע בשוק העבודה.הנה הסבר ברור לפי מושגים מדויקים:
1. אבטלה גלויה (Registered/Visible Unemployment):
אלו אנשים שמוגדרים כמובטלים לפי הלמ"ס, כלומר:- אין להם עבודה.
- הם חיפשו עבודה באופן אקטיבי בשבועות האחרונים.
- הם זמינים להתחיל לעבוד מיידית.
אלה "נראים" בסטטיסטיקה.
2. אבטלה סמויה (Hidden/Discouraged Unemployment):
כאן מדובר באנשים:- שלא עובדים.
- ולא מחפשים עבודה בכלל, לרוב כי ויתרו מראש – לא מאמינים שימצאו משהו שמתאים להם.
הם לא נספרים כמובטלים – ולכן המספר הרשמי נמוך ממה שקורה בפועל.
זוהי הבעיה העמוקה בישראל כרגע עם צעירים – במיוחד בקרב גברים מהמגזרים החרדי והערבי.
3. אז למה יש כל כך הרבה משרות פנויות – ועדיין הרבה לא עובדים?
כי מדובר בבעיה של אי התאמה:- יש משרות – אבל בשכר נמוך, בלי אופק, או בדרישות לא ריאליות.
- יש אנשים – אבל בלי המיומנויות המתאימות, או בלי מוטיבציה בכלל.
- והרבה מהצעירים לא מאמינים שהמשרות האלה יביאו אותם לשום מקום.
למשל:- 3,000 משרות פנויות למלצרים → לא רלוונטי למי שלמד תואר במדעי המדינה.
- 1,500 משרות בהיי-טק עם דרישות ניסיון של 5 שנים → לא רלוונטי לבוגר טרי.
המסקנה?
האבטלה הסמויה בישראל – במיוחד בקרב צעירים – היא לא סתם "בעיה זמנית".
זו עדות למשבר עומק באמון בשוק העבודה ובערך של עבודה כשלעצמה.אם תרצה – אוכל להכין לך תרשים זרימה שממחיש את הקשר בין אבטלה סמויה, אי התאמה, ואובדן תקווה. מעניין אותך?
התופעה הזו, והיא גם עולה מהדו"חות של משרד האוצר והלמ"ס, עונה באופן מדויק להגדרה של אבטלה סמויה.הגדרה מקצועית: אבטלה סמויה (Discouraged Workers / Hidden Unemployment)
אלו אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד, אבל חדלו לחפש עבודהבגלל אחת או יותר מהסיבות הבאות:- חוסר אמון שימצאו עבודה מתאימה.
- ניסיון עבר כושל בחיפושי עבודה.
- תחושת חוסר ערך או תגמול נמוך מהעבודה המוצעת.
- חסמים חברתיים, תרבותיים, גאוגרפיים או נפשיים.
הם לא נספרים כמובטלים – כי הם לא נרשמים בלשכות התעסוקה או לא מצהירים על חיפוש אקטיבי.
ולכן, לכאורה, שיעור האבטלה נמוך – אבל בפועל הרבה מאוד אנשים לא עובדים.
ומה שקורה בישראל עכשיו?
- הצעירים לא עובדים.
- הם לא מחפשים עבודה.
- הם לא מאמינים שזה יעזור להם.
- והם לא נרשמים כמובטלים.
כלומר – זו אבטלה סמויה קלאסית.ולכן חשוב להבין:
המספרים היפים של "שיעור השתתפות יציב" או "שיעור אבטלה נמוך" מסתירים מתחתם הר געש של ניכור, ייאוש ונטישה פסיבית.
הנה טבלה ברורה שמסכמת את סוגי האבטלה הרלוונטיים – כולל ההגדרה, הסימנים, ואיך הם נמדדים:
| סוג אבטלה | הגדרה מקצועית | מי נחשב? | האם נרשם בסטטיסטיקה הרשמית? | הסיבות הנפוצות | דוגמה מהמציאות בישראל |
|---|
| אבטלה גלויה | אדם שלא עובד, מחפש עבודה באופן פעיל וזמין לעבודה | כן | כן | פיטורין, סיום חוזה, כניסה לשוק | אדם שפוטר מהייטק ומחפש עבודה דרך לינקדאין |
| אבטלה סמויה | אדם שלא עובד, אבל גם לא מחפש עבודה – כי איבד תקווה או חושב שאין טעם | לא | לא | ייאוש, חוסר מוטיבציה, אי התאמה למשרות | צעיר חרדי שלא למד ליבה, לא מוצא עבודה ולא מנסה לחפש |
| תת-תעסוקה | אדם שעובד במשרה חלקית או זמנית – אך רוצה ויכול לעבוד יותר | חלקית | חלקית (לפי שאלות ספציפיות) | מחסור במשרות טובות, אילוצים זמניים | עובדת סוציאלית שעובדת ב-2 חצאי משרות בשכר מינימום |
| אבטלה מבנית | יש משרות ויש מובטלים – אבל אין התאמה ביניהם | כן | כן/לא (תלוי בשילוב) | כישורים לא רלוונטיים, שוק משתנה | צעיר שלמד קולנוע ואין לו עבודה כי אין דרישה באזור מגוריו |
| אבטלה מחזורית | נובעת ממיתון או האטה זמנית במשק | כן | כן | ירידה בפעילות כלכלית | גל פיטורים בהיי-טק בעקבות ירידה בהשקעות |
| אבטלה מרצון | אדם שלא עובד – מתוך בחירה חופשית (לא מחפש עבודה כי לא רוצה לעבוד) | לא | לא | חופשה יזומה, מעבר, טיפול בילדים | סטודנט שלוקח הפסקה מהעבודה כדי ללמוד בשנה א' |
תובנה מרכזית:
הבעיה המרכזית כרגע בישראל היא שילוב של אבטלה סמויה ואבטלה מבנית בקרב צעירים.
לא שאין עבודות – אלא שהם לא רואים סיבה לנסות. והמערכת לא יודעת איך לשכנע אותם אחרת.
